יזהר סמילנסקי, סופר, מסאי, חוקר ומחנך, נולד ברחובות בכ״ט באלול תרע״ו, 27 בספטמבר 1916 למשפחת חלוצים, אנשי ספרות, חקלאים ואנשי ציבור שחיה בארץ ישראל משנות התשעים של המאה התשע־עשרה. אביו, זאב סמילנסקי, היה ממייסדי מפלגת ״הפועל הצעיר״ וביטאונה, שבו השתתף כפובליציסט, וכן הניח יסודות למחקר הסטטיסטי של היישוב החדש בארץ ישראל. גדל בחולדה, בתל אביב וברחובות ולמד בבית המדרש למורים בירושלים (לימים גם באוניברסיטה העברית בירושלים). במשך שנים רבות עסק בהוראה בכפר הנוער בן־שמן, ביבניאל, ברחובות, ואחר כך גם באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב ובמכללת לוינסקי. היה חבר כנסת במשך שבע־עשרה שנים (1949–1966), תחילה מטעם מפא״י, ובסיום כהונתו מטעם מפלגת רפ״י, שהיה אחד ממייסדיה. הוא החל בכתיבת סיפורת בימי שחרותו והגיע לפרסום ראשון ב־1938, עם הופעת הסיפור ״אפרים חוזר לאספסת״ בכתב העת גליונות, ואחריו נדפסו באותו כתב עת גם סיפורים נוספים שלו.
    מבחינה כרונולוגית ותמטית מתפצלת יצירתו הסיפורית לשלושה גושים: בסיפוריו המוקדמים (1938–1947) עסק ביחיד הארץ־ישראלי במסגרת העבודה החלוצית הקולקטיבית, התובעת הקרבת משאות נפש וחלומות, וכן בקבוצה הנתונה במאבק קיומי בקונפליקט היהודי־ערבי התובע קורבנות אדם ומלחמה. ביצירות אחדות הובלט בעיקר הנושא הראשון (כך באפרים חוזר לאספסת, במשעולים בשדות ובנובלה המורחבת בפאתי נגב, יצירתו הראשונה שהופיעה כספר (עם עובד, 1945). ביצירות אחרות הובלט יותר הנושא השני (״לילה בלי יריות״, ובעיקר בנובלה ״בחורשה אשר בגבעה״, שהופיעה עם מבחר הסיפורים המוקדמים בקובץ החורשה בגבעה, 1947). בתקופה ה״תיכונה״ של יצירתו, משלהי 1947 ובמשך יותר מעשור, התמקד יזהר במלחמת העצמאות על מכלול היבטיה – הקיומי, החברתי והמוסרי. ב־1949 פורסמו הסיפורים ״סיפור חִרבת חִזעה״ ו״השבוי״ בקובץ סיפור חִרבת חִזעה. ב־1950 ראתה אור הנובלה המורחבת שיירה של חצות, וב־1958 רומן הענק ימי צקלג, שעל כתיבתו שקד כמעט עשור שלם. לאחר פרסום רומן זה נראתה יצירתו הסיפורית של יזהר כקרבה והולכת למיצויה. בשנות השישים הראשונות נכתבו כמה סיפורים, שקובצו עם הנובלה האקספרסיוניסטית הניסיונית ״סיפור שלא התחיל״ בקובץ סיפורי מישור (1964), שעם פרסומו פנה המספר לכתיבה מסאית ומחקרית, ובה ביטא את עמדותיו הייחודיות בענייני חינוך (אין מקום לחינוך ל״ערכים״ באשר חינוך כזה לעולם לא ישיג את מטרתו) ובענייני ספרות (הקריאה הנכונה כרוכה בהיצמדות מוחלטת למרקם הסגנוני־המוזיקלי של הטקסט, אפילו של חלק ממנו, ללא כל התחשבות בגורמים היסטוריים, ביוגרפיים, ז׳אנריים וכו׳). העיסוק בחקר הספרות ובהוראתה הגיע למיצוי עם הופעת המחקר המקיף לקרוא סיפור (1982). יזהר אף הביע תכופות את עמדותיו החדות והברורות בענייני ציבור בכתיבה עיתונאית תמציתית ומבריקה. במשך כל התקופה הממושכת הזאת (1964–1990) כמעט לא נוספו ליצירתו הסיפורית אלא דברים מעטים בתחום הסיפור לנוער ולילדים, ז׳אנר שהתמיד בו משנות הארבעים המאוחרות ואילך, ואף העמיד שני קבצים בולטים: שישה סיפורי קיץ (1950) וברגליים יחפות (1959).
    בסוף שנות השמונים ניגש יזהר לפרסום מחודש של סיפוריו המוקדמים בנוסח מתוקן, וייתכן שחזרה זו אל הסיפורת עוררה בו מחדש את כוח היצירה. הוא החל בכתיבת רומן אוטוביוגרפי ששני חלקיו, מקדמות וצלהבים, ראו אור ב־1991 וב־1993. נוספו להם בשנות התשעים שלושה קובצי סיפורים חדשים, צדדיים (1996), אצל הים (1996) ומלקומיה יפהפייה (1998). ב־1999 ראה אור גם סיפור הרפורטאז׳ה הנרחב גילוי אליהו, שנושאו מלחמת יום הכיפורים. כך נוסף ליצירה הסיפורית של יזהר הגוש המאוחר שלה, שהוא בעיקרו אוטוביוגרפי־זיכרוני, ועומד בסימן חשבון הנפש האישי והחברתי־הלאומי, הסתכלות לאחור מעמדת התצפית של הזקנה אל ימי הנוער האישיים וכן אל ימי ה״נוער״ וה״תום״ של המפעל הציוני החלוצי בארץ ישראל. שורשיו של ״גוש״ זה ביצירת המחבר נעוצים, כפי שאפשר להוכיח, בסיפורי הנוער המוקדמים שלו ובסיפורים שכונסו בסיפורי מישור.

לכתבות נוספות על ס. יזהר בספריה הלאומית ערב קריאה ביצירת ס. יזהר לרגל השלמת קליטת ארכיון ס. יזהר בספרייה הלאומית (חלק א) (חלק ב) (חלק ג)

    הסיפורת של יזהר היא החטיבה המשמעותית והעקרונית ביותר בפרוזה הישראלית, לפחות עד הופעת הרומנים של יעקב שבתאי, שיזהר עצמו התייחס אליהם בכבוד מופלג וראה בהם את ה״המשך״ או את ״הצעד הבא״ בסיפורת, לאחר יצירתו שלו. החשיבות של סיפורי יזהר נעוצה לא רק ברמתם האמנותית, המגיעה פעם אחר פעם לפסגות הפרוזה הלירית בשפה העברית, אלא גם במיצוי שהם ממצים היבטים עקרוניים של המהפך המנטלי שחולל המפעל הציוני בארץ ישראל, השינוי ששינה את יסודות ״הדמיון היהודי״ המסורתי, גם כפי שהשתקף לא רק בטקסטים המקודשים אלא גם במיטב הספרות העברית החדשה שנכתבה עד הקמת מדינת ישראל. אם דמיון זה עמד בעיקרו על הפרמטרים של הזיכרון, ההיסטוריה (זמן), הטקסט כפרשן המציאות והקיום כהוויית סבל, העמיד אותו יזהר על פרמטרים של ההווה במשמעותו הקיומית המיידית ביותר, המרחב הפיזי הקונקרטי (המקום) והקיום כהוויה של מאבק – בטבע ובאויב האנושי כאחד. הטקסט המקודש (בייחוד המקרא) אמנם חילחל עד לעומקיה של יצירת יזהר, טבע את חותמו בסגנונה ויצר בה חיבורים מפתיעים וחדשניים בין חטיבות הלשון המגובשות, הקלאסיות, לבין הרצף הנזיל של שפת הדיבור, ועוד יותר מזה של שפת המונולוג הפנימי, שעליו עומד חלקה העיקרי של יצירתו ובו מגיעה העברית הארץ־ישראלית המודרנית למלוא העוצמה הלירית־מוזיקלית שלה. אולם ברגע שבו תובע הטקסט לעצמו את המעמד ה״מקודש״ של פרשן המציאות בהתרחשותה העכשווית – כגון בניסיון לפרש את קרבות הדמים על חִרבת מחאז (וכך, באורח סמלי, את קרבות מלחמת העצמאות בכללה) כאילו היו אלה קרבות על גאולת צקלג, עירו הקדומה של דוד לפני הקמת מלכותו (וכך, באורח סמלי, לרמז על כך שהמלחמה לא באה אלא כדי להקים לתחייה את מלכות העברים הקדומה) – הוא מוצג כנלעג ואפילו כשקרי. לגבי יזהר, חִרבת מחאז היא חִרבת מחאז, ואין כל קשר בינה לבין צקלג, כמו גם בין המלחמה בכללותה למלחמות דוד בפלשתים.
    ביצירתו שעד סיפוריו האוטוביוגרפיים המאוחרים העמיד בשיטתיות דמויות אנשים צעירים הנתונים במצבי מאבק, הן בניסיונם ״לביית״ את המדבר והן במלחמתם עם אויבים ומתנכלים. אנשים אלה שרויים תמיד במרחבים הפתוחים והפראיים למחצה. חלקים מעטים מאוד מהסיפורים מתרחשים תחת קורת גג, במקום שיש בו משום עידון כלשהו של בית. תחת זאת פורשים הסיפורים מרחב פתוח, מעובד ומיושב רק למחצה (לרוב מרחב שפלת החוף הדרומית, על קו התפר שבינה לבין מדבר הנגב), הצימאון היהודי־ציוני ל״מקום״ רווה כאן מעבר לכל שיעור. האנשים הצעירים במרחבים הפתוחים אינם בעלי זיכרון עשיר, והרהוריהם נוטים אך מעט לעבר שחזור חוויות והתנסויות מן העבר. זאת, לא רק משום שהם נתונים כמעט תמיד במאמץ ובסכנה התובעים את מלוא תשומת לבם, אלא משום הנטייה המוטבעת של המחבר למצות את הרגע החווייתי בהתרחשותו – עוד ועוד, גם אם זה כרוך בחזרות מרובות, שהוא אינו נרתע מהן. כדי לממש את הרגע הזה, העשוי ״להימתח״ ולהתמשך על פני עמודים רבים, נזקק יזהר באורח שיטתי לטכניקות של ״זרם התודעה״, שקלט אותן בעיקר מיצירתו הסיפורית של אורי ניסן גנסין (אף כי הכיר, ללא ספק, גם את דוגמאות המופת של השימוש בטכניקה זו בסיפורת האנגלו־סקסית המודרנית: ג׳יימס ג׳ויס, וירג׳יניה וולף, ויליאם פוקנר). אולם בהתמקדותו במסירת המונולוג הפנימי של הגיבורים נאחז יזהר גם במסורת ה״חיטוט״ המוסרי והשיפוט העצמי הקשה, ששלטה בספרות העברית של ראשית המאה העשרים והגיעה אל יצירת יזהר בעיקר באמצעות המודל של סיפורי יוסף חיים ברנר. בזכות האחיזה במסורת זו נעשתה יצירתו לא פעם ולא פעמיים לאורך התפתחותה לקול המצפון הישראלי־היהודי. הסיפורים על הגליית הפלאחים הפלסטינים ועקירתם מנוף מכורתם במהלך מלחמת העצמאות היו רק הדוגמאות הבולטות ביותר של הביקורת העצמית הברנרית, שהיא עיקר מעיקריה של יצירת יזהר. בסיפורים האוטוביוגרפיים המאוחרים הוסיף המחבר לממדים של יצירתו המוקדמת את ממדי הזיכרון והשיפוט העצמי ההיסטורי. הרומנים והסיפורים בוחנים ללא רתע הן את המקורות הבעייתיים של שליחות המספר של יזהר (חולשתו הפיזית של יזהר הילד; המגבלות האמוציונליות־חברתיות שמנעו ממנו השתלבות בחברת הנוער שאליה רצה להשתייך; עוניו ועליבותו של האב, שמאמציו כחלוץ וכסופר לא זכו לתגמול; הקנאה באח הבכור, עלם שופע קסמים, אהוב הלבבות, שידו בכול וחייו כביכול סיפור ניצחון מתמשך) והן את הפגמים החברתיים והמוסריים של החברה הציונית הארץ־ישראלית אף בעידן ה״זוהר״ החלוצי שלה, שלא היה כל כך תמים וזוהר כפי שהיא עצמה רצתה להאמין. עם זאת, מצטרפים הסיפורים המאוחרים לקינה על ארץ הכרמים והמרחבים הפתוחים שנעלמה, ועל חברה שלפחות ניסתה לקיים אורח חיים רצוף משמעות רוחנית, עד שנבלעה בחברה חומרנית גסה וקהה.
    גודל הישגו של יזהר וחשיבות מפעלו הוכרו כמעט מראשית דרכו. על יצירתו נכתבה ספרות ביקורתית עשירה. הוא זכה בכל הפרסים הספרותיים שיכלה החברה הישראלית להעניק לו, בהם פרס ברנר (1959), פרס ביאליק (1991), פרס ישראל (1959) ופרס אמ״ת (2002). יזהר היה ונשאר נביא בעירו.
    ס. יזהר נפטר בכ״ז באב תשס״ו, 21 באוגוסט 2006.

יצירות ס. יזהר בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי דן מירון עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: קרסל, לקסיקון אופק לספרות ילדים, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה,  Электронная еврейская энциклопедия,  ס. יזהר חוזר – הכתבים הלא מכונסים של ס. יזהר]

ספריו:

• בפאתי נגב (תל־אביב : עם עובד, תש״ה 1945)
• החורשה בגבעה : ועוד שלושה סיפורים (מרחביה : ספרית פועלים, 1947) <איורים – נעמי וולמן>
• ספור חרבת־חזעה : השבוי (מרחביה : ספרית פועלים, 1949) <תורגם לאנגלית>
• Khirbet Khizeh / translated by Nicholas de Lange and Yaacob Dweck (Jerusalem : Ibis, 2008) <Afterword by David Shulman>
• שיירה של חצות (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תש״י 1950) <תורגם לאנגלית>
• Midnight convoy, and other stories (Jerusalem : Institute for the Translation of Hebrew Literature, and, Israel Universities Press, 1969)‎‏
  Contents:
  • Ephraim goes back to alfalfa / translated by Misha Louvish (pp. 1–75)
  • Habakuk / translated by Miriam Arad (pp. 77–112)
  • Midnight convoy / translated by Reuven Ben-Yosef (pp. 113–256)
  • Miron, Dan. S. Yizhar: Some general observations (pp. 257–272)
  • A selective list of Yizhar׳s works in English translations (p. 273)
    ✕
• שישה סיפורי קיץ (מרחביה : ספרית פועלים, 1950) <איורים, נעמי וולמן>
• ימי צקלג : סיפור (תל־אביב : עם עובד, תשי״ח 1958)
• עלילות חומית (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשי״ח) <איורים – נעמי סמילנסקי>
• ארבעה סיפורים (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשי״ט 1959)  <התוכן: בטרם יציאה – חרבת־חזעה – השבוי – שיירה של חצות>
• ברגלים יחפות : ששה ספורים לבני הנעורים (ירושלים : ספרי תרשיש, 1959) <איורים – נעמי סמילנסקי>
• תפו ופוזה (תל־אביב : ספרית פועלים, תשכ״א 1960) <איורים, נעמי סמילנסקי>
• הרפתקה באגם : מעשה שהיה בים החולה (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשכ״ג) <צילומים, פטר מרום>
• סיפורי מישור (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשכ״ד 1963)
• 7 סיפורים (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל״א 1971)
• הכרכרה של הדוד משה : ספור (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל״ג) <איורים, גלי הוס> <״הסיפור נדפס לראשונה ב׳דבר לילדים׳, כרך ל׳ תש״ך״>
• על חינוך ועל חינוך לערכים (תל־אביב : עם עובד – תרבות וחינוך, תשל״ה 1974)
• בפאתי נגב (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל״ח 1978) <מהדורה מתוקנת>
• אפרים חוזר לאספסת (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל״ח 1978) <נדפס לראשונה ב׳גליונות׳, ב־1938> <תורגם לאנגלית – ראה לעיל>
• החורשה בגבעה (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, 1979) <מהדורה מתוקנת>
• לקרוא סיפור (תל־אביב : עם עובד, תשמ״ב 1982) <עריכה – חיים פסח>
• סיפור אינו (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשמ״ד 1983)
• קריאה לחינוך (תל־אביב : ספרית פועלים, תשמ״ד 1984)
• דפי ריב (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשמ״ח 1988) <עריכה – חיים פסח>
• פרידה מן החינוך ועוד שתי מסות (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשמ״ט 1989) <עריכה – חיים פסח>
• ימי צקלג : סיפור (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשמ״ט 1989)
• סיפור חרבת חזעה ועוד שלושה סיפורי מלחמה (תל־אביב : זמורה־ביתן, תש״ן 1989)
• שני פולמוסים – פולמוס החינוך ופולמוס הספרות (תל־אביב : זמורה־ביתן, תש״ן 1990)
• שישה סיפורי קיץ (תל־אביב : זמורה־ביתן, תש״ן 1990) <איורים – נעמי סמילנסקי>
• סיפורי מישור (תל־אביב : זמורה־ביתן, תש״ן 1990)
• החורשה בגבעה (תל־אביב : זמורה־ביתן, תש״ן 1990)
• אפרים חוזר לאספסת (תל־אביב : זמורה־ביתן, 1991) <איורים, נעמי סמילנסקי>
• בטרם יציאה ; חבקוק ; השבוי (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשנ״ב 1991)
• מקדמות (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשנ״ב 1992) <עריכה – חיים פסח>
• עלילות חומית (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשנ״ב 1992) <איורים – נעמי סמילנסקי>
• צלהבים (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשנ״ג 1993)
• צדדיים (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשנ״ו 1996)
• אצל הים : שלושה סיפורים (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשנ״ז 1996)
• מלקומיה יפהפיה (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשנ״ח 1998)
• גילוי אליהו (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשנ״ט 1999)
• הכרכרה של הדוד משה : סיפור (רעננה : אבן חושן, 2006) <הדפסה מיוחדת ליום הולדתו ה־90 של יזהר, ערב ראש השנה תשס״ז>
• ‎‏خربة خزعة :‏‎ ‎‏رواية /‏‎ ‎‏يزهار سميلانسكي ؛ ترجمة توفيق فياض.‏‎ (‎‏بيروت :‏‎ ‎‏دار الكلمة،‏‎ ‎‏١٩٨١)
• Auftakte : Roman / tr. Ruth Achlama (Reinbek bei Hamburg : Rowohlt, 1996)
• Geschichten von Krieg und Frieden / tr. Ruth Achlama (Frankfurt am Main : Suhrkamp, 1997)
• Prémices : roman / tr. Ziva Avran et Arlette Pierrot (Arles : Actes sud, 1997)
• Convoi de minuit : nouvelles / tr. Laurent Schuman (Arles : Actes sud, 2000)

על המחבר ויצירתו:

• ס. יזהר : מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו / ליקט וצירף מבוא וביבליוגרפיה חיים נגיד (תל־אביב : עם עובד, 1972)
  תוכן העניינים
• בן־ארי, ניצה.  ס. יזהר – סיפור חיים  (תל אביב : אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור ע״ש חיים רובין, תשע״ד 2013–תשע״ז 2017) <2 כרכים>
  תוכן העניינים
  על הספר:
  • ארבל, מיכל. סימפוניה בס׳ מז׳ור. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ (י״ט באדר ב׳ תשע״ד, 21 במארס 2014), עמ׳ 8–9.
  • בלבן, אברהם. פתאום היה כאן סביב עולם מתעורר, נקי, חופשי.  הארץ, תרבות וספרות, כ״ג  באייר תשע״ד, 23 במאי 2014, עמ׳
  • בסוק, עידו.  בילדותו ובנעוריו לא היו לו ידידים. הארץ, תרבות וספרות, כ״ח באדר א׳ תשע״ד, 28 בפברואר 2014, עמ׳ 1.
  • ויץ, יחיעם. בין לוזריות לגבריות צברית מתפרצת. מקור ראשון, שבת, ז׳ באדר א׳ תשע״ד, 7 בפברואר 2014, עמ׳ 19, 22.
  • לויתן, עמוס. לא ״בשביל״, אלא ״מפני״. עתון 77, גל׳ 375–376 (סיון–תמוז תשע״ד, מאי–יוני 2014), עמ׳ 39–41.
  • מוקד, גבריאל.  ימי יזהר.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 1311 (י״ב באייר תשע״ח, 27 באפריל 2018), עמ׳ 4, 6.
• גלעד, מירי.  האובייקט – מכמיהה להתבוננות ועד התגלות : דיון משווה ביצירתם של וירג׳יניה וולף וס. יזהר (רמת גן, תשס״ד 2003) <דיסרטציה–אוניברסיטת בר אילן>
• גלעד, מירי.  מסע אל חוויית הרגע : בחיי היומיום וביצירתם של וירג׳יניה וולף וס. יזהר (תל אביב : רסלינג, 2013)
• נבו, גידי.  שבעה ימים בנגב : על ״ימי צקלג״ לס. יזהר (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד : מכון בן־גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן־גוריון, תשס״ה 2005) <מבוסס על עבודת דוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים, 2000>
• עסיס, עמית.  ס. יזהר: פואטיקה ופרסונה של מחבר (רמת גן, תשע״א 2011) <דיסרטציה–אוניברסיטת בר־אילן>
  תוכן העניינים
• צור, דביר.  בין הבית לשדה, בין אדם למקום : המרחב והמקום בספריו של ס. יזהר ׳מקדמות׳ ו׳צלהבים׳ (ירושלים : הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשע״ה 2015)
  תוכן העניינים
• שני, נעמי.  ייצוג התודעה המספרת ביצירת ס. יזהר (רמת גן, תשס״א 2000) <דיסרטציה–אוניברסיטת בר־אילן>

קישורים:

• ס. יזהר חוזר – הכתבים הלא מכונסים של ס. יזהר
• ס. יזהר ראיון עם דן מרגלית
• ערב קריאה ביצירת ס. יזהר לרגל השלמת קליטת ארכיון ס. יזהר בספרייה הלאומית (חלק א) (חלק ב) (חלק ג)