מתי מגד, סופר וחוקר ספרות, נולד בט״ו באייר תרפ״ג, 1 במאי 1923 בקוּטנוֹ שבפולין. ב־1926 עלה ארצה עם הוריו ועם אחיו הבכור, אהרן מגד. גדל ברעננה וסיים את לימודיו בגימנסיה ׳הרצליה׳ בתל-אביב. בנעוריו היה חבר בתנועת השומר הצעיר, ויצא עם גרעין של תנועתו להכשרה בקיבוץ משמר העמק. הצטרף לפלמ״ח והיה פעיל בו בעיקר בתחום התרבות. לימים השתתף לצדו של זרבבל גלעד בעריכת ספר הפלמ״ח על שני כרכיו (1953–1954). אחרי הפוגה שבה החל את לימודיו באוניברסיטה העברית נשלח ב־1947 לאירופה מטעם ה׳הגנה׳ לסייע בהעלאתם ארצה של פליטי השואה. בשובו לארץ השתתף במלחמת העצמאות. לאחר מכן עסק בהוראה בקיבוץ גבעת חיים ובסמינר אורנים.
    ב־1943 החל לפרסם שירים בעיתונות הספרותית, והמשיך בכך שנים אחדות, אך עד מהרה מצא בסיפורת את תחום ביטויו העיקרי. ב־1945 החל לפרסם סיפורים, וב־1949 כינס עשרה מהם בספרו הראשון, המגדל הלבן. אלה סיפורים טיפוסיים לכתיבתם של בני ׳דור בארץ׳ באותם ימים. עלילותיהם נטולות בעיקר מחוויות המאבק לעצמאות, נימתם פתטית וסגנונם גבוה ומליצי. עם זאת, כבר בשלב מוקדם זה מסתמנות בהם התחלות של תכונות העתידות להתעצם בהמשך דרכו של מגד: התבוננות מסויגת-קמעא בהוויית החבורה הפלמ״חית ושאיפה להתבדל ממנה, נטייה לנתחנות עיונית של החוויות המתוארות וחיפוש אחר צורות סיפוריות מתוחכמות באופן יחסי. באותם ימים נתן מגד ביטוי מפורש לחוסר-הנחת שלו מיצירתם של בני דורו במסתו ׳אדם במלחמה׳ (בקובץ יבול, 1950), שבה ביקר את נטייתם ל׳ספרות של מצב׳, כלומר את ההיצמדות לאירועים ולחוויות קונקרטיות תוך כדי קיפוחו של מימד ההגות האינטלקטואלית והבחינה העצמית הנפשית והמוסרית. זה אחד ממאמרים רבים שפרסם באותן שנים, ואלה הפכוהו לאחד הדוברים הבולטים של דורו. הוא עצמו נטה והלך בכתיבתו מן הריאליזם האקטואלי אל סיפורים חידתיים וסמליים, הגותיים ומסאיים. הדבר ניכר ביותר בקובץ סיפוריו השני, אור בסורג (1953), שהסיטואציות המופשטות־למחצה המעוצבות בו טבועות בחותם השפעה מובהק של ספר המעשים לעגנון והמשפט לקפקא, ומבשרות התפתחויות מאוחרות יותר בסיפורת של דור תש״ח ושל דור המדינה. ב־1958 פרסם רומן ראשון, יומו האחרון של דני, המבוסס על פרשת הל״ה וכתוב כשרשרת מונולוגים פנימיים מתוך תודעתו של מפקדם, דני מס. תיאור הקרב הנואש משמש מסגרת לפרישׂה נרחבת של הרהורים, זכרונות, סיכומים וחשבון-נפש של הגיבור היודע כי שעותיו ספורות וגורלו נחרץ. תיאור הקשר הנפשי העמוק בינו לבין חבריו הלוחמים לצדו עד מוות ממחיש בפועל את מושג הרעות הפלמ״חית.
    משנות החמישים עד שנות השבעים התרכז מתי מגד בלימודים אוניברסיטאיים ובפעילות אקדמית. הוא למד קבלה אצל גרשם שלום וסיים ב־1963 תואר שני. חיבור הגמר שלו על סיפורי ספר הזוהר עוּבַּד לימים לספרו האור הנחשך: ערכים אסתטיים בספר הזוהר (1980). ב־1973 השלים עבודת דוקטור על יצירתו של סמואל בקט. מספרי העיון שפרסם באותה תקופה: הדרמה המודרנית: מבואות ומקורות (1966), דוסטוייבסקי, קפקא, בקט (1967). כמו כן כינס מבחר מסיפוריו של הירש דוד נומברג בצירוף מבוא מקיף (סיפורים, 1969), ערך אנתולוגיה של שירה עברית (שירים ליריים: מבחר מן השירה העברית החדשה, 1970) ואנתולוגיה נוספת של משוררים מתחילים (ביכורי עטים: מאסף לספרות צעירה, 1971), ותרגם ממחזותיהם של בקט, דירנמט, יונסקו וז׳אן ז׳נה. היה מן המורים הראשונים באוניברסיטת חיפה עוד בגלגולה הקודם כ׳מכון האוניברסיטאי של חיפה׳, שפעל בחסותה האקדמית של האוניברסיטה העברית, ובשנות השבעים שימש בה ראש החוג לספרות ודיקאן הפקולטה למדעי הרוח.
    ב־1978 עזב מתי מגד את ישראל, ועשה את עשרים וחמש שנותיו האחרונות בניו־יורק. בתקופה זו חזר לכתוב סיפורת ופרסם ארבעה רומנים. החשובים בהם הם מם (שם שאול) (1985) ושעון החול (1989). שניהם עשויים כמארג של קולות דוברים, הכפלות ופיצולים של דמות הגיבור, היסוס מתמיד בין בדיון לממשות, משחקי מסיכות והשתקפויות; אולם מבעד לשפע תחבולות האיפוק, ההסוואה וההרחקה בוקע וידוי אוטוביוגרפי כאוב של סופר שגלה מארצו לעת זקנה ועורך בבדידות את חשבונו הסבוך עם עצמו, עם דורו ועם מולדתו. עולה מהם דיוקן עצמי של אדם שנהפך מדמות בעלת משקל אישי וציבורי לא מבוטל בחברה הישראלית לאיש תלוש ודחוי המבכה את חורבן חייו. תחכום צורני דומה יחד עם לבטי זהות מאפיינים גם את צוואתו של מרק מתנאל (1999) ומוקשים זרים (2000) – הראשון מתאר את נסיונם של היסטוריון וסופר לשחזר את פרשת חייו של איש מסתורי שנפל בקרב המיתלה במבצע קדש, והשני מעין רומן בלשי-פוליטי המעוגן בעולמם של ישראלים שעזבו את ארצם. בשנותיו בארצות-הברית חיבר מתי מגד גם שני ספרי עיון באנגלית, דיאלוג בחלל הריק: בקט וג׳אקומטי (1985) וחיה שלא הייתה מעולם: בחיפוש אחר היוניקורן (1992). מתי מגד נפטר בניו־יורק בכ״א בחשוון תשס״ד, 16 בנובמבר 2003.
    על פי סברה שהועלתה בביקורת, שימשה עלילת חייו של מתי מגד מקור השראה אפשרי לעיצוב דמות הגיבור בשני רומנים ישראליים בולטים, גירושים מאוחרים של א״ב יהושע (1982) ובאמצע הרומן של חנוך ברטוב (1984). כמו כן שורטטה דמותו בספרו האוטוביוגרפי של אחיינו, אייל מגד, ארץ אשה (2006).

מתי מגד בספריה הלאומית

יצירות מתי מגד בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי אבנר הולצמן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
מקורות נוספים: קרסל, ויקיפדיה

• הגדוד השישי מספר / נרשם והובא לדפוס ע״י מתי מגד (תל אביב : שירות התרבות של צבא הגנה לישראל, 1948) <איורים – יורם קניוק>
• המגדל הלבן (מרחביה : ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1949)
• אור בסורג (מרחביה : ספרית פועלים, 1953)
• יומו האחרון של דני (ירושלים : ראובן מס, 1958) <כולל גם: דני בעט ובחרט, מאת דני מס>
• סיפורי ״הזהר״ : מיונם, מקורותיהם, זיקותיהם הפנימית ומשמעותם לגבי הזהר עצמו ולגבי דמותו של המיסטיקאי  (ירושלים : האוניברסיטה העברית, תשכ״ג) <עבודת גמר בקבלה לקבלת התאר מ.א., מוגשת לגרשם שלום>
• יסודות הרומן המודרני : מקורות לסמינר : הרומן העברי החדש (חיפה : לסטודנט בית ההוצאה של אגודת הסטודנטים במכון האוניברסיטאי, תשכ״ז)
• הדרמה המודרנית : מבואות ומקורות / מתי מגד (תל-אביב : עם הספר, תשכ״ז 1966)
• דוסטויבסקי, קאפקא, בקט : עיונים ביצירותיהם (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשכ״ז 1967)
• כך נולדה מדינת היהודים (ירושלים : המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ״ח 1968)
• יומו האחרון של דני (תל-אביב : עם עובד, תשכ״ח 1968)
• השגות אחדות על מקומה של הספרות בחנוך הדור (תל-אביב : הגמנסיה הרצליה, תשכ״ט 1969)
• גלות ושתיקה ועיצובן הדו-לשוני ביצירתו של סמואל בקט (ירושלים, 1973) <דיסרטציה. האוניברסיטה העברית בירושלים>
• האור הנחשך : ערכים אסתטיים בספר הזהר (תל-אביב : ספרית פועלים, תש״ם 1980)
• מם – שם שאול : רומאן (תל-אביב : ספרית פועלים, תשמ״ה 1985)
• Dialogue in the void : Beckett and Giacometti (New York : Lumen Books, 1985)
• שעון החול (תל-אביב : זמורה, ביתן, תשמ״ט 1989)
• The animal that never was : in search of the unicorn (New York : Lumen Books, 1992)
• צוואתו של מרק־מתנאל (תל-אביב : ירון גולן, 1999)
• מוקשים זרים (תל-אביב : ירון גולן, 2000)

• ספר הפלמ״ח / מכונס וערוך בידי זרבבל גלעד, בהשתתפות מתי מגד (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשי״ג 1953–תשי״ד 1954) <תורגם ליידיש>
• ספר הפלמ״ח / איינגעזאמלט און רעדאקטירט פון זרבבל גלעד ; מיט דער באטייליקונג פון מתי מגד ; איבערזעצונג, איבערדיכטונגען און רעדאקציע פון דער יידישער אויסגאבע שמחה סנה (בוענאָס איירעס : אונדזער וואָרט, תשי״ט 1959)
• ספר השומר : דברי חברים / (מערכת הספר – יצחק בן-צבי, ישראל שוחט, מתי מגד, יוחנן טברסקי) (תל-אביב : דביר, תשי״ז)
• יוסף חיים ברנר המספר ודורו : לקט מקורות / קובץ ע״י מתי מגד (חיפה : לסטודנט, 1964)
• סיפורים / הירש דוד נומברג ; ההדיר והוסיף מבוא מתי מגד (ירושלים : מוסד ביאליק, תשכ״ט 1969)
• שירים ליריים 1900–1970 : מבחר מן השירה העברית החדשה (רמת-גן : מסדה, 1970)
• ביכורי עטים : מאסף לספרות צעירה (רמת-גן : מסדה, 1971) <איורים – רונית שוסטרמן>

• ימים טובים : מחזה בשתי מערכות / סמואל בקט (ירושלים : תרשיש, תשכ״ז 1967)
• סופמשחק : מחזה / מאת סמואל בקט (תל-אביב : מרכז ישראלי לדרמה, תשכ״ט 1969?)
• פרנק החמישי : קומדיה / פרידריך דירנמט (תל-אביב : מרכז ישראלי לדרמה, 1964?)
• בין שתי שמשות : סיפורים ורשימות / אלי ויזל (תל-אביב : עדי, 1972)
• בין השמשות : סיפורים ורשימות / אלי ויזל (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2004)
• המרפסת : מחזה בתשע תמונות / מאת ז׳אן ז׳נה (תל-אביב : מרכז ישראלי לדרמה, תשכ״-? ?1960)
• הכסאות : פארסה טראגית / יוז׳ין יונסקו (תל-אביב : מרכז ישראלי לדרמה, תשכ״-?)

על המחבר ויצירתו:

• אביגל, שוש. מה קרה לכל זה. דבר, דבר השבוע, ג׳ בשבט תשמ״ה, 25 בינואר 1985, עמ׳ 20–21.
• לב־ארי, שירי. מתי מגד, 1923–2003. הארץ, גלריה, כ״ג בחשוון תשס״ד, 18 בנובמבר 2003, עמ׳ ד 6.
• קינן, עמוס. שקיעתו ונפילתו של הפלמ״ח : על ״הבחורים הטובים, במובן הרע של המלה״ ועל מתי מגד המדבר בניו-יורק על ירידה. ידיעות אחרונות, מוסף יום העצמאות, ד׳ באייר תש״ן, 29 באפריל 1990, עמ׳ 7.
• שקד, רענן. ״ותספר על כך אגב עישון מקטרת״. מעריב, סופשבוע, ל׳ בניסן תשנ״ט, 16 באפריל 1999, עמ׳ 30–32, 34, 74 <ראיון>

• שאנן, אברהם. ״המגדל הלבן״.  דורות, שבועון לספרות ולעניני חברה, שנה ראשונה, שנה א, גל׳ ג (י״ג בתשרי תש״י, 6 באוקטובר 1949), עמ׳ 15.

• אוכמני, עזריאל. אנו מחכים לספרות אחרת (בשולי הסיפור ״פסק דין״). אורלוגין, חוב׳ 4 (1951), עמ׳ 278–280 <על סיפורו של מתי מגד המתפרסם באותה חוברת. חזר ונדפס בספרו  לעבר האדם : דברים בשולי הספרים והזמן (מרחביה : ספרית פועלים, 1953), עמ׳ 318–326>

• ויס, הלל.  ״יומו האחרון של דני״.  בספרו: דיוקן הלוחם : עיונים על גיבורים וגבורה בסיפורת העברית של העשור האחרון (רמת גן : אוניברסיטת בר־אילן, תשל״ה 1975), עמ׳ 210–221.
• ירדני, גליה.  יומו האחרון של דני.  מאזנים, כרך ו׳, גל׳ 5–6 (ניסן-אייר תשי״ח, אפריל-מאי 1958), עמ׳ 460–462.

• בר-ניר, דב. בסבך האסכולות. על המשמר, כ״א בחשוון תשכ״ז, 4 בנובמבר 1966, עמ׳ 6, 7.
• עוז, אברהם. ״הדרמה המודרנית״ למתי מגד. עכשיו, חוב׳ 19–20 (חורף-אביב תשכ״ז 1967), עמ׳ 145–146.

• גריס, זאב. ״מגד, מתי. האור הנחשך : ערכים אסתטיים בספר הזהר״. קרית ספר, כרך נ״ה (1980), עמ׳ 373–378.

• אורן, יוסף. פיגום ללא חומרים. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ט״ז בכסלו תשמ״ו, 29 בנובמבר 1985, עמ׳ 24.
• בלאט, אברהם.  גולה בארץ חיים. הצופה, י״ט באדר א תשמ״ו, 28 בפברואר 1986, עמ׳ 6.
• לבנה, נרי. בין פינוקיו לצרצר. כותרת ראשית, גל׳ 141 (14 באוגוסט 1985), עמ׳ 41.
• נבות, אמנון. מגד בחול זך. מעריב, כ״ב באב תשמ״ה, 9 באוגוסט 1985, עמ׳ 29–30.
• סלע, אורי. ממכבש הדפוס. ידיעות אחרונות, 9 באוגוסט 1985, עמ׳ 21.
• ציפר, בני. שבוע של ספרים. הארץ, 2 באוגוסט 1985, עמ׳ 17.
• שנפלד, רות. בריחתו האחרונה של מם. דבר, כ״ו בתשרי תשמ״ו, 11 באוקטובר 1985, עמ׳ 20.

• בלאט, אברהם.  רומנטיקון שאבד לו הצפון. מעריב, ספרות, כ״ד באב תשמ״ט, 25 באוגוסט 1989, עמ׳ 6.
• הגורני-גרין, אברהם. מה שרואים משם. דבר, ח׳ באלול תשמ״ט, 8 בספטמבר 1989, עמ׳ 19 <חזר ונדפס בספרו משא ועיון : מסות על לשון, חינוך וספרות (תל אביב : אור עם, תשנ״ג 1992), עמ׳ 116–119>
• הולצמן, אבנר. באין מטרה. הארץ, ח׳ באלול תשמ״ט, 8 בספטמבר 1989, עמ׳ ב 8 <חזר ונדפס בספרו: מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה,  2005), עמ׳ 58–61>
• לוי, עמי. החדקרן והשאלה הישראלית. על המשמר, י״א בתמוז תשמ״ט, 14 ביולי 1989, עמ׳ 19.
• צור, יגאל. כמו חלום רע. על המשמר, י״א בתמוז תשמ״ט, 14 ביולי 1989, עמ׳ 19.
• שחם, חיה. מחבר-גיבור-מחבר. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, כ״ד באב תשמ״ט, 25 באוגוסט 1989, עמ׳ 20.

• אביטוב, ירון. גלריה של דמויות. מאזנים, כרך ע״ה, גל׳ 1 (2001), עמ׳ 58.

• גולן, שמאי. הניצחון על האבסורד : סמואל בקט והמחזה ״ימים טובים״.  משא (מצורף ל׳למרחב׳), גל׳ 40 (ה׳ בתשרי תשכ״ט, 27 בספטמבר 1968), עמ׳ 1 <חזר ונדפס בספרו מסעותיי עם ספרים (הוד השרון : אסטרולוג, 2005), עמ׳ 66–78>

• אורן, יוסף. ״ביכורי עטים״ בסלסלת זהב. הארץ, ג׳ בחשוון תשל״ב,  22 באוקטובר 1971.