אברהם בלבן נולד בקיבוץ חולדה לשפרינצה (בלאנק) וליונה בלבן, שעלו ארצה מבסרביה בסוף שנות השלושים. החל לפרסם שירים בהיותו תלמיד תיכון, תחילה בהפועל הצעיר בעריכת ישראל כהן, ומאוחר יותר במוספי הספרות של דבר וידיעות אחרונות. בתום שירותו הצבאי כחייל בגולני וככתב צבאי של עיתון במחנה, החל ללמוד בחוגים לספרות עברית ולתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב. ב-1970 סיים את לימודי התואר הראשון והתקבל למסלול ישיר לדוקטורט. בהשפעת מורו, נתן זך, הגיש תוכנית מחקר שעניינה הדרכים השונות שבהן מרדו משוררי חבורת "לקראת" (יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן וחבריהם) בפואטיקה של נתן אלתרמן. שלוש שנים מאוחר יותר הגיש תוכנית מחקר חדשה, שעסקה במשמעות וברטוריקה בשירי כוכבים בחוץ מאת נתן אלתרמן. דיסרטציה זו, שנכתבה בהדרכת דן מירון, אושרה ב-1978. בכל התקופה הזאת עבד בלבן בהוראה באוניברסיטת תל אביב וב"סמינר הקיבוצים", וכן פירסם שירים, מאמרים ורשימות ביקורת בכתבי עת ובמוספי הספרות השונים.
    שניים ממאמריו שהופיעו בסימן קריאה שימשו בסיס לספרו הראשון, הקדוש והדרקון: עיון ביצירות עמליה כהנא-כרמון (1979). שלושת מאמריו המרכזיים של הספר מאירים את שלושת ספריה הראשונים של המחברת. הספר זכה בפרס טלפיר (1979). שנה מאוחר יותר הופיע ספר שיריו הראשון, שירה יכולה (ספרית פועלים, 1980). כותרת הספר מביעה אמונה בכוחה של השירה לא רק לבטא את חוויותיו של המשורר, אלא גם להיות גורם בעל השפעה בתהליכים חברתיים ותרבותיים. אמונה זו מובעת בספר, בין השאר, בשילוב המתקיים בו בין נושאים אישיים לחברתיים. במקביל להכנת ספר השירים עיבד בלבן את עבודת הדוקטור שלו לספר, שיצא לאור ב-1981: הכוכבים שנשארו בחוץ: פרשנות, צורות ורטוריקה בשירי "כוכבים בחוץ" מאת נתן אלתרמן. חידושו העיקרי של הספר הוא בהצבעה על עקרונות הארגון של כוכבים בחוץ, וכן בהארה חדשה של דמות ה"הלך" האלתרמני. ה"הלך", על פי תפישתו, אינו תואר גיאוגרפי אלא חווייתי, והוא ניתן לאדם שכל חושיו פתוחים לקלוט את העולם סביבו.
    ספר שיריו השני, טריסטן ואיזולדה: קורות אהבה בלתי אפשרית, הופיע ב-1982 וזכה לשבחי הביקורת. על מחקריו ושיריו זכה באותה שנה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול. את שנת ההתפנות לכתיבה עשה באוניברסיטת הרווארד כעמית מחקר, ושם קיבל הזמנה ללמד באוניברסיטת מישיגן. אחרי חמש שנות הוראה במישיגן הוזמן להורות באוניברסיטת פלורידה, שבה הוא מלמד עד היום. בשנים 2002-1996 כיהן כיו"ר המחלקה שבה הוא חוקר (African and Asian Languages and Literatures).
    ב-1986 ראה אור ספרו בין אל לחיה: עיון ביצירתו של עמוס עוז. כמה וכמה מחידושיו של מחקר זה (עוז כסוכן כפול, חשיבות היסוד הרליגיוזי ביצירתו של עוז, הזיקה החזקה בין נושאיו וסמליו של עוז לבין תפישותיו של קארל גוסטב יונג) הפכו להיות חלק מהנחות היסוד של החוקרים העוסקים ביצירתו של עוז. שנתיים מאוחר יותר הופיע חלקו השני של מחקר זה, אל הלשון וממנה: לשון ומציאות ביצירת עמוס עוז. ב-1991 פורסם ספר שיריו החום הנכון, שאף הוא מחזור של שירי אהבה. העניין של בלבן בסופרי "הגל החדש" מצא ביטוי בספר המחקר הבא שלו, מר מולכו: עיון ברומנים "מר מאני" ו"מולכו" מאת א.ב. יהושע (1992). בספרו הבא, גל אחר בסיפורת העברית: סיפורת עברית פוסטמודרניסטית (1995), בחן את המגמות הפוסט-מודרניסטיות שאפיינו את הסיפורת העברית בראשית שנות התשעים. חלקו הראשון של הספר סוקר את המגמות האלה על רקע הסיפורת של יהושע ועוז ובני דורם, וחלקו השני סוקר בהרחבה יצירות עבריות פוסט-מודרניות. זהו למעשה הספר הראשון, ובשלב זה אולי היחיד, העוסק בחטיבת הסיפורת הזאת בדרך מושכלת ושיטתית.
    בשנים האחרונות עוסק בלבן בנושאים פמיניסטיים שונים. המחקר זכה להשלמה בספר תשע אמהות ואמא (2010), שכותרת המשנה שלו היא ייצוגי אמהות בסיפורת העברית החדשה, והוא כולל עיונים מפורטים בייצוגי האם ביצירותיהם של סופרים וסופרות ישראליים מרכזיים, ובצדם שלושה מפרקי הרומן שלו שבעה, שאותם הוא מביא לזכרה של אמו. הוא אף הגדיר את אמו כגיבורת הספר והקדיש לה אותו. בשנה זו ראה אור גם ספר שיריו שירה בעיר זרה. בצד שירה ומחקר פירסם מאז סוף שנות השישים מאות רשימות ביקורת במוספי הספרות השונים.
בשנות האלפיים הוסיף בלבן לשירה, למחקר ולביקורת גם כתיבת סיפורת. הרומן האוטוביוגרפי שלו שבעה (2000), שבו תיאר את ילדותו בקיבוץ, נחשב היום לאחת היצירות החשובות העוסקות בילדות בקיבוץ ובכישלונו של הרעיון הקיבוצי. הרומן שלו אומרים אהבה הופיע ב-2005.
    נשוי לסופרת ומשוררת רחל גיל. ב-1979 זכה בפרס טלפיר למחקר וב-1982 בפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול. מתגורר בתל-אביב.

נכתב על-ידי זיסי סתוי עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים: גרנות, ויקיפדיה]

ספריו: