מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי,  סופר והוגה דעות. נולד בכ״ז באב תרכ״ה, 19 באוגוסט 1865 בעיירה מז׳יבוז׳ שבאוקראינה, ערש החסידות, למשפחת רבנים רבת־דורות. קיבל חינוך תורני־חסידי מובהק, וכבן בכור להוריו נועד לרשת את כסא הרבנות. ילדותו ונעוריו עברו בעיירה דוּבּוֹבָה הסמוכה לעיר אוּמַן, בסביבה אדוקה ושמרנית ביותר. אלא שההרמוניה בינו לבין מסורת אבותיו התערערה כבר בימי נעוריו, כאשר הוקסם מרעיונותיה של תנועת ההשכלה ושקע בהתלהבות בספרותה, ובעקבות זאת נאלץ לגרש את אשתו הראשונה במצוות חותנו האדוק. כבן עשרים יצא ללימודים בישיבת וולוז׳ין בליטא, ובתקופת לימודיו בה (1885–1886) החל בכתיבה ספרותית. ביכורי כתיבתו – תיאורים של חיי הישיבה ודיונים הלכתיים קצרים – פורסמו בשלהי 1886, ובארבע השנים הבאות הירבה להשתתף בעיתונות העברית במאמרים פובליציסטיים, ברשימות־ביקורת, בסקירות היסטוריות וברפורטאז׳ות מערי מגוריו. באותן שנים נודע כ״משכיל תורני״, השואף לשלב בין עולם התורה לבין יסודות שונים מתרבות אירופה, ואף הוציא ב־1888 קובץ ספרותי־תורני ברוח זו בשם ״בית המדרש״. ב־1890 יצא לאודסה כתחנת מעבר לקראת רכישת השכלה אוניברסיטאית במערב־אירופה. ב־1891 החל ללמוד באוניברסיטת ברסלאו בגרמניה. את המשך לימודיו עשה באוניברסיטאות של ברלין ושל ברן, בירת שווייץ, עד שהוכתר ב־1896 בתואר דוקטור לפילוסופיה. בשש שנות לימודיו בגרמניה ובשווייץ כמעט נאלם קולו בספרות העברית, אבל אלו היו שנים מכריעות בעיצוב השקפותיו ובהכשרתו כאמן. תחילה נטה לבטל מכל וכל את ערכו של העולם היהודי המסורתי ש״בין החומות״, התמכר לקסמיהן של הפילוסופיה המערבית והספרות היפה האירופית וראה בתרבות המערב את חזות הכל. אחר כך הגיע לשלילת כל תרבות שהיא ולקידוש האינסטינקטים והיצרים הראשוניים, אולי בהשפעתו של פרידריך ניטשה שאל כתביו התוודע באותן שנים. ב־1896 בערך ניכר מיפנה נוסף במחשבתו, בכיוון של חזרה אל ההקשר העברי והיהודי, ומחשבות על סינתזה אפשרית בין יהדות וערכי תרבות אירופיים מודרניים כגון הזיקה הישירה לטבע, לאהבה, לאסתטיקה לשמה,לספרות היפה ולאמנות הפלסטית.
    בשלהי שנת 1896 הופיע ברדיצ׳בסקי מחדש בספרות העברית בסידרת מאמרי פולמוס נגד תפיסותיו של ההוגה הנערץ אחד־העם, שייסד באותם ימים את ירחונו ״השילוח״. ברדיצ׳בסקי וחבריו התקוממו כנגד המקום המוגבל שהועיד אחד־העם לספרות היפה בחזון התרבות העברית שלו, ובמיוחד כנגד הצעתו שהקוראים העברים ימצאו את סיפוקם האסתטי בספרויות העמים המפותחות והעשירות יותר. כוונתו של אחד־העם להגביל את ירחונו לענייני היהדות בלבד גרמה, בעיני ברדיצ׳בסקי, לקריעת החיים ״לשתי רשויות, לשלנו ולאשר מסביב לנו״, ובכך, לדבריו, ״הרי אנו מרחיבים את הקרע הפנימי שבתוך לב צעירינו, אשר גם בלעדי זה מלחמה תמידית בלבם עתה בין יפיפותו של יפת ובין אהלי שֵם״. ברדיצ׳בסקי קרא לריפויו של אותו ״קרע שבלב״ – מושג מרכזי במחשבתו – כדי לאפשר לצעירים היהודים ״להיות ׳בני אדם עברים׳ בבת אחת, בנשימה אחת, שניזונים ממקום אחד״. מכאן התפתח ויכוח מסועף, שנמשך כשנתיים, ואשר רבים רואים בו את הוויכוח החשוב ביותר בתולדותיה של הספרות העברית החדשה. במהלכו כבש לו ברדיצ׳בסקי עמדת מנהיגות מובהקת בקרב הדור הצעיר של הסופרים העברים. מנהיגותו התחזקה והתבססה עם פרסומם המרוכז של תשעה ספרים מפרי עטו בשנת 1899–1900, ובתוכם ארבעה ספרי סיפורת וחמישה קבצי מסות. חלק מן הסיפורים (בתוכם הנובֶלות החשובות ״מחניים״ ו״עורבא פרח״) מעצבים את המתח בין היחיד החפץ לממש את מאווייו הארוטיים והאינטלקטואליים בעולם המודרני, לבין הכוחות המושכים העצומים של עולם האבות המסורתי, האופפים אותו כעבותות שאינם ניתנים לניתוק. סיפורים אחרים הם כעין דיוקנאות ושרטוטי הווי מנוף העיירה הקטנה ברוסיה, המבוססים במידה רבה על זכרונותיו מעיירת ילדותו באוקראינה, אך גם בהם ניכרת עמדתו כפולת הפנים של המחבר כלפי המציאות היהודית בין אמפתיה לביקורת סאטירית. עם זאת, מרכז הכובד העמוק של הסיפורים מצוי במקום אחר, שכן מתחת לחיצוניות העלובה והמנוונת של העיירה המצטיירת מן הסיפורים רוחשים יצרים אנושיים, חטאים ועברות על איסורים חברתיים ומיניים. מגמתו של ברדיצ׳בסקי לחשוף את כוחות החיים הגנוזים שמתחת למעטה המסורתי הרוחני של החיים היהודיים הלכה והעמיקה בסיפוריו, עד שבשנותיו האחרונות היא לבשה אופי מיתי, והביאה אותו לעצב את דמויותיו כגלגולים של כוחות־קדומים או של דמויות תנ״כיות אדירות־כוח, הנאבקות לחרוג מן הקיום האנושי המוגבל,מתמודדות עם איתני הטבע, חוטאות ונענשות. ייחודם של סיפורים אלה טמון לא רק בתימטיקה ובהשקפת העולם יוצאת־הדופן הנפרשת בהם, אלא גם בדרכי עיצובם הבלתי שיגרתיות. ביניהן: הלשון המטפורית הדחוסה, הסימבוליקה האישית הייחודית, המבנים התחביריים הקטועים, העיצוב המרומז והתמציתי של עלילה ודמויות.
    התיאורים המקובלים של השקפת־העולם של ברדיצ׳בסקי מבליטים בה את תביעת זכותו של היחיד בישראל להסיר מעליו את עבותות היהדות הרבנית, חוקיה ומסורתה, לשם מימוש חופשי של מאווייו היצריים והאינטלקטואליים. ידועה ומפורסמת קריאתו לבני דורו לחדול מלהיות ״יהודים אחרונים״, להעדיף את הסיף על הספר וליהפך ל״עברים ראשונים״. ניסוחים עקרוניים נוספים שהשמיע במסגרת קריאתו ל״שינוי ערכין״ בישראל, נהפכו אף הם לסיסמאות מקובלות, שהעמידו אותו כאחד מאבותיה וממבססיה של הלאומיות היהודית החילונית. ביניהם העדפתו את ה״יהודים שבפועל״ על־פני ה״יהדות המופשטה״, קביעתו כי ״יתרון לאדם החי על נחלת אבותיו״, והכרזתו הרדיקאלית: ״עברים אנו, ואת לבנו נעבוד״. ברוח זו פורשו ענפים אחרים בפעולתו הספרותית, כגון מפעל כינוס האגדות ומחקרי המקרא שלו, החותר להוכיח את קיומו של זרם אנטי נורמאטיבי, ארצי וטבעי, שנדחק וטושטש על־ידי כותבי־קורותיה של היהדות הרשמית. כך הובנה גם הימשכותו בסיפוריו אל דמויות של חוטאים ונידחים, בעלי יצרים ומפירי מוסכמות, והשתדלותו לחשוף כל ניצוץ של חיים וכוח בעיירה היהודית המדולדלת.
    ב־1902 התיישב ברדיצ׳בסקי בברסלאו, ופנה לשורה של תחומים חדשים בעבודתו הספרותית. במשך שנים אחדות התמסר לכתיבת סיפורים ומאמרים ביידיש, המציגים את חיי העיירה היהודית בנוסח כמו־עממי וכאילו בלתי־אמצעי מפיהן של דמויות מפשוטי העם. במקביל עסק בעיבוד ובכינוס של אגדות וסיפורי־עם עבריים, הכין אנתולוגיות של סיפורים חסידיים, וחיבר מחקרים המעלים תיזות נועזות ומרחיקות־לכת בסוגיית ראשיתן של היהדות והנצרות. בד בבד המשיך לכתוב סיפורים ומאמרים בעברית ולכנסם בספרים. ב־1911 עבר לברלין, והתמסר יותר ויותר לתחומי האגדה והמחקר. מ־1913 הופיעו קבצי האגדות שעיבד בתרגום לגרמנית בשתי סדרות: Der Born Judas ו-Die Sagen der Juden, ובמקביל פרסם בעברית את שני כרכי ״מאוצר האגדה״. בשנות מלחמת העולם הראשונה הוטלו עליו, כנתין של מדינת אויב (רוסיה), הגבלות שונות מטעם השלטון הגרמני. ב־1918 נענה לפנייתו של המו״ל אברהם יוסף שטיבל, שקיבל על עצמו את הוצאת כל כתביו בתנאי שיחזור ליצירה ספרותית בעברית. את שלוש שנותיו האחרונות הקדיש לעיבוד כתביו, לניפויים ולהכשרתם לפרסום במהדורה מסכמת, וליצירה מקורית שפירותיה העיקריים הם שלושת הרומאנים הקצרים (״בית תבנה״, ״גרי רחוב״, ״בסתר רעם״) והרומן ״מרים״. ביצירות אלה הגיע לשיאו השינוי ההדרגתי שהתחולל בפואטיקה של ברדיצ׳בסקי המספר מראשית המאה, ואשר עיקרו הוא החדרת יסודות מיתיים־אגדיים אל המציאות היהודית המעוצבת בסיפורים. ביניהם: עיצוב הדמויות כחורגות בעוצמתן ממידות־אנוש וככפופות לכוחות־גורל נעלמים; ריבוי הדהודים לפרשיות קדומות, תנ״כיות ואחרות; תפיסה מחזורית־מעגלית של הזמן; עיצוב העולם כנתון במאבק נצחי בין האלוהים והשטן; הדגשת מעמדו של החטא כאפיק לגיטימי למימוש יצרים תוך פריצת נורמות חברתיות; הגבהה לשונית־סגנונית כחלק מעיצובו המועצם של העולם המתואר.
    ב־1920 נודע לברדיצ׳בסקי כי אביו ואָחִיו נרצחו בפרעות הנרחבות שהתלוו למלחמת האזרחים באוקראינה, וכי עיירות ילדותו ונעוריו חרבו בפרעות. ידיעות אלו חיזקו את תחושתו הטראגית, הניכרת בכתביו האחרונים, כי תפקידו ״להציב ציוּן״ לעולם היהודי ההולך ונעלם, אך גם ערערו את בריאותו. ברדיצ׳בסקי נפטר בברלין בי״ז בחשון תרפ״ב, 18 בנובמבר 1921. המהדורה המסכמת של סיפוריו ומאמריו בעברית וביידיש הופיעה עד 1924 ב־26 כרכים, ומחקריו ההיסטוריים החלו להתפרסם מן העיזבון ב־1925. ב־1936 הועלה עזבונו ארצה על־ידי אלמנתו רחל (1879–1955) ובנו, עמנואל בִּן־גריון (1903–1987), שהקדישו את חייהם לשימורה ולטיפוחה של מורשת ברדיצ׳בסקי. ארכיונו העשיר שמור כיום בעיר חולון, ומהדורה מלאה של כתביו מתפרסמת והולכת מ־1996.

יצירות מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי בפרויקט בן־יהודה

[כתב: אבנר הולצמן]
[Originally prepared for The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe]
[מקורות נוספים: קרסל, לקסיקון אופק לספרות ילדים, המכון לתרגום ספרות עברית, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור, Yiddish Leksikon, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия, Jewish Encyclopedia]