רונית מטלון, סופרת ומסאית, נולדה בי״ז באייר תשי״ט, 25 במאי 1959 בגני תקווה להורים שעלו ארצה ממצרים ב־1949. את השכלתה התיכונית רכשה בתיכון ברנר בפתח תקווה. מ־1980 למדה ספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. עבדה כתחקירנית בטלוויזיה הישראלית (1985) וכעיתונאית במוסף הארץ (1985–1990), לימדה ב׳קמרה אובסקורה׳ (1993–1997), ומ־2001 ועד למותה כיהנה כמרצה ופרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית של אוניברסיטת חיפה.
    יצירתה כוללת סיפורים קצרים, נובלות, רומנים ומסות. סיפורה הראשון, ״הנסיעה לראש פינה״, פורסם בכתב העת סימן קריאה (פברואר 1981). בשנות השמונים של המאה העשרים המשיכה לפרסם את סיפוריה בסימן קריאה, וב־1989 יצא לאור סיפור שמתחיל בלוויה של נחש, רומן לבני הנעורים (דביר, 1989) שעובד לסרט קולנוע.
    קובץ סיפוריה הראשון, זרים בבית (1992), מתאר את עולמם של אנשים המצויים בשוליים, על העזובה, הכאב האילם והפגיעוּת שלהם, מתוך מבט מפוכח ומדויק. חומרת ההתנסחות וההסתכלות הדקדקנית שלה הצטיירו כאנטיתזה ל״צבעוניות״ הפולקלוריסטית, לפאתוס ולגודש הרגשני המאפיינים לא אחת סופרים הכותבים על הוויית החיים המזרחית. בקובץ זה חושפת מטלון את השניות הגלומה בסטריאוטיפים באמצעות הזרתם של אירועים שגרתיים, מרחבים קונקרטיים ודמויות הנתפשות כ״מייצגות״ לכאורה. זרים בבית מציג שורה של סיפורי חניכה, שבמרכזם עומדות דמויות המבקשות למצוא את עצמיותן ולבנות את זהותן. הן אינן טיפולוגיות, אלא מעוצבות מתוך חתירה לאינדיווידואציה קיצונית.
    הרומן הראשון שלה, זה עם הפנים אלינו (1995), הוא רומן חניכה המגולל את קורותיה של משפחה יהודית־מצרית באמצעות ביקורה של הגיבורה, אסתר, צעירה צברית בת שבע־עשרה, בקמרון הפוסט־קולוניאלית. אסתר נשלחת אל דודיה ומוחזקת בניגוד לרצונה, במטרה להחזירה אל התלם. במשך חודשים היא נחשפת למתחים, לסתירות, להשחתה ולבלבול שבהוויית החיים האפריקנית החנוקה: יחסי שחורים ולבנים, אדונים ומשרתים, יהודים ושאינם יהודים, ליברלים ושמרנים, גברים ונשים. במהלך הביקור עולה ומהדהד הסיפור המשפחתי, המתפרש על פני שלוש ארצות – מצרים, קמרון וישראל. המרחבים השונים מלמדים גם על אפשרויות קיומיות שונות ומעמתים בין ״האדם הציוני״ לבין האדם שהוא ״אזרח העולם״. נחשף כאן יחסה הפטרנליסטי של הציונות לאריסטוקרטיה הלבנטינית מארצות האסלאם בארץ ישראל, ואולם התיאור נעדר נימה קורבנית. ייחודו המבני של הרומן נעוץ בשבירה הז׳אנרית שמבצעת מטלון: כל פרק נולד מתוך תצלום שהוצא מאלבום התמונות המשפחתי. התצלומים מחברים בין הכתיבה הספרותית למדיום הוויזואלי ובין ממשות לבדיון. בתוך יריעת הרומן משולבים שני פרקים מתוך ממזרח שמש, ספרה של ז׳קלין כהנוב, סופרת ילידת מצרים שעלתה לישראל ומטלון רואה בה אם ספרותית. הכתיבה ברומן שקולה, מאופקת, מדודה וחותרת לדיוק, והוא הציב את המחברת בשורה הראשונה של כותבי הפרוזה הישראלית ואף נבחר, לאחר שתורגם לאנגלית ופורסם בארצות הברית, לאחד מעשרת הספרים הטובים של 1998 על ידי מוסף הספרים של ניו יורק טיימס.
    ב־2000 פירסמה מטלון את שרה, שרה, רומן פוליטי המתאר רעוּת אינטימית בין שתי נשים: שרה, צלמת פעילת שמאל, נשואה ואם לבן, המנהלת רומן עם מרוואן, סטודנט ערבי; ועפרה, בת למשפחת עולים מזרחית שגודלה על ידי אם חד־הורית, המתבוננת, מוסרת ומפרשת את הפרטים לקוראים. לרומן שתי עלילות, פריזאית וישראלית, כאשר הראשונה מייצגת את המישור הפרטי האישי, ואילו השנייה את המישור הפוליטי. העלילה הפריזאית מספרת את סיפור משפחתה של עפרה, ואילו העלילה הישראלית מספרת את הסיפור הישראלי הפוליטי מהאינתיפאדה הראשונה עד לרצח רבין, ואת סיפור חברותן של שתי הנשים ההופך למשולש, לאחר נישואיה של שרה לאודי. תפישת הזהות ברומן היא של זהות גמישה, בלתי יציבה, נעה ומתחברת עם זהויות אחרות, ובעיקר – זקוקה לכינון חוזר ונשנה, למאמץ בלתי נלאה ולהגדרה מחודשת. מתוך שתי העלילות, הנשזרות זו בזו, מוצגות באופן חריף וביקורתי האלימות ואי־לקיחת האחריות המוסרית. אלה עולות מתוך קשרים פרטיים וקולקטיביים ויוצרות טשטוש בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי.
    קרוא וכתוב (2001) הוא קובץ מסות אוטוביוגרפיות, רשימות על אמנות פלסטית וצילום, רשימות ספרותיות, וכן רשימות מביקורים שערכה ברצועת עזה בימי האינתיפאדה הראשונה. הספר שב ודן בפוליטיקה הסבוכה של הזהות הישראלית כהמשך ישיר לשרה, שרה, וחושף לא רק את מודעותה הפוליטית של מטלון, אלא גם את ההשפעות התרבותיות שכתיבתה יונקת מהן.
    הרומן השלישי של מטלון, קול צעדינו (2008), הוא בעל אופי אימפרסיוניסטי. פרטים נאספים לפרטים ובונים סיפור משפחתי, שבמרכזו משפחה המתגוררת בצריף בגני תקווה וכוללת סבתא, אם, אב נוכח־נפקד, אח, אחות גדולה ובת הזקונים טוני, המספרת את הרומן באופן רטרוספקטיבי בשני קולות, קול הילדה וקול הבוגרת. ברומן זה נמשך העיסוק בשני הנושאים המאפיינים את יצירתה של מטלון: זהות מפולשת וקריסת הבית. הגיבורה המרכזית היא האֵם, המשורטטת לאור התבוננות בתה שבגרה. זו הדמות שאליה קשור הזיכרון וממנה נובעים הזיכרונות האחרים של המספרת. המחברת מאפיינת את הצריף־הבית כעולם חווייתי ורגשי, שאמנם מודע לקיומם של עולמות אחרים, אך המלאוּת והכּוּליות שרוחשות בו מעמידות אותו כמרחב קיומי עצמאי. תיאור זה מנתץ את סטריאוטיפ ״שכונת המצוקה״ ומאפשר העלאת תמונה חד־פעמית, שאינה חלק משיח כללי מתייג.
    אחת הדרכים שבהן חותרת מטלון להפגיש את הקוראים עם עולמן הפנימי של דמויותיה, היא בשילוב מרכיבים חוץ־עלילתיים לכאורה. ברומן משולבים קטעים מכִתבי האב, המקנים לו ממד ״מציאותי״. בנוסף משולבים פרקים מתוך הגברת עם הקמליות לאלכסנדר דיומא הבן, הרומן האהוב על האם, וכן קטעים העוסקים בגינון ומחדדים את מלחמתה של האם בטבע, כשהיא מנסה לגדל ורדים בגינתה. לקטעים מן הסוג הזה תפקיד כפול: העמקת ההיכרות האינטימית עם הדמות, לצד רמז לחיים נוספים הנסתרים מזיכרונה ומידיעתה של המספרת. הרומן הזה, כמו כל כתביה של מטלון, שזור בשדרים פוליטיים, שטבעם מתברר בהדרגה באמצעות פענוח מארג הזיקות המורכב בין המישור הפרטי למישור הציבורי.
    ב־2012 פירסמה, עם אריאל הירשפלד, את הרומן השפעה בלתי הוגנת: רומן במכתבים.
    הספר האחרון שפרסמה בחייה הוא והכלה סגרה את הדלת (2016). ספר זה שהיה נובלה גרוטסקית על כלה שמסרבת לצאת מחדרה ביום חתונתה, זכה להצלחה מסחרית ונתפס בעיני המבקרים כמשל שנון על המציאות הישראלית העכשווית.
רונית מטלון נפטרה לאחר מחלה קשה בי׳ בטבת תשע״ח, 28 בדצמבר 2017 ולאחר מותה יצא לאור ספרה עד ארגיעה (2018) בעריכת מיכל בן־נפתלי ומיכאל גלוזמן, המרכז מסות ורשימות שכתבה מטלון לאורך השנים. גם ספר הנוער סיפור שמתחיל בלוויה של נחש פורסם מחדש לאחר מותה (2018).
    ספריה של מטלון תורגמו לכמה שפות אירופיות. היא כלת פרס ברנשטיין (2009), כלת פרס ניומן לספרות (2010); כלת פרס א.מ.ת לספרות (2016); כלת פרס ברנר (2017), ובעלת תואר דוקטור לשם כבוד שהוענק לה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ב־2010.

לכתבות נוספות על רונית מטלון בספריה הלאומית

נכתב על־ידי שי רודין עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: גרנות, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה]
[צילום: איריס נשר]