יוסף צבי רימון נולד בי"ח בסיון תרמ"ט, 17 ביוני 1889 בעיירה ביז'ון, פלך פלוצק בפולין, לאביו ר' אפרים אליעזר גראנאט שהיה מנאמני השפה העברית, ושניהל ספריה עברית. רימון התחנך באורח מסורתי. ב-1904 נכנס לישיבת הרב ריינס בלידא, שנודע בנטיותיו הציוניות ובפתיחות להשכלה. בגלל פוגרומים בסביבה עבר לווילנה (1905), הצטרף לישיבת ראמייליס וגם שקד בספריית שטראשון על ספרות עברית חדשה. זמן-מה שימש מורה בכפר, ואז פירסם את שירו הראשון, "שיר אביב", בעיתון גן שעשועים (1906). באותה תקופה התחתן ועלה עם אשתו ארצה (1909). למד בישיבת הרב קוק ביפו, וכשהתקבל למשׂרת לבלר ב"כולל" ורשה עלה לירושלים. אף שחי על גבול היישוב הישן, השתתף בשם העט יוסף הנודד בעיתוני הפועלים האחדות והפועל הצעיר ועל כך נענש וסולק ממשרתו ב"כולל". ב-1910 פירסם חוברת שירים צנועה בשם לקט, וב-1911 עבר לחיפה כמנהל ספרייה עברית, אך כעבור שנה חזר ליפו, עבד כמורה בבית הספר "תחכמוני" והוציא חוברת שירים שנייה, דביר (1913). ב-1915 עבר לפתח תקווה והיה מורה בבית ספר לבנות, ואז כינס מבחר משיריו בקובץ במחזה (1916). כשקרבה חזית המלחמה נדד בארץ ושב ליפו עם הכיבוש הבריטי (1918). מאז ועד אחרית ימיו חי בעוני ובשיטוטים בין ערי הקודש צפת, טבריה וירושלים. היה מסתופף בבתי כנסת עתיקים ושוקע בהגות מיסטית ברוח הקבלה. מהדרכים היה שולח שירים ורשימות להפועל הצעיר ולהדים. ב-1921, בשעת טיול בפרדסי הירקון, הותקף ונפצע קשה בידי ערבים, ומשהחלים המשיך לנדוד עוד כחמש-עשרה שנה, עד שחזר למשפחתו בתל אביב (1936). מבחר מקיף משיריו כוּנס בספרו כתרים (1944), שזכה בהכרה ובהוקרה.
    רימון נמנה עם ראשוני המשוררים הארץ-ישראלים שכבר בימי העלייה השנייה חידשו את שירתם ברוח הארץ, והשתכללו בשנות המנדט עד השלמת יצירתם וחייהם בתקופת המדינה. מראשיתה היתה שירתו נטולת יומרות תקשורתיות: זו שירת יחיד שדיברה אל יחידים. על רקע בני דורו בספרות העברית התייחד בנימה דתית אך מקורית, כרוכה בחדשנות צורנית מפתיעה, חופשית, נוטה לתעוזה רוחנית. מפעם לפעם המריאה שירתו מעלה, ולא פעם צללה לתהומות הייאוש, אך בכל מצב היתה משווה לנגדה תמיד איזה מופת לנוכחותו של האל השורה בכול.
    הוא היה מהראשונים במשוררים העבריים שפתחו את מסגרות הפרוזודיה המדודה, שהיתה מקובלת אז, והסיר מגבלות מִבניות כדי להתבטא בריתמוס חופשי וברוח חופשית, כנדרש לו. חדשנות זו בצורת השיר שיקפה, מתוך תואם אסתטי-סמנטי, את חדשנותו הרעיונית. היא שהביאה אותו להפליג בחזונות נועזים, בלי לאבד את אחיזתו בקרקע, והיא שאיפשרה לו לחרוג ממסגרותיו ולהציץ בתת-המודע או בעל-מודע הפרטי שלו והקולקטיבי, הארכיטיפי. חדשנותו מצאה לה ברגעי חסד של האמן אותם גילומים דיאלקטיים מורכבים, והיא שקירבה את שירתו הייחודית והמופלאה אל הקורא המודרני הקשוב, בלי שהתנתקה ממקורותיה המופתיים.
    מבט מקיף על מיטב הישגיו יבחין בפרדוקס מעניין: דווקא הוא, הנוהג כשומר אמונים לערכי המסורת השמרנית, מייצג את חופש הרוח הנחרץ ביותר; והוא, איש היישוב הישן, ממחדשי השירה המקוריים ביותר בשירה העברית. משורר דתי, שקם "לחלץ ממצר" – כך כינה את מקוריותו בשיר ארס-פואטי – ואז השיג וקיים אותה עצמאות רוחנית-אמנותית הדרושה כדי "לשכנע" בשיר הלירי; ולכן עמדה שירתו במבחן החמור ביותר, מבחן הזמן, והשתבחה כיין הטוב. על מכלול שירתו זכה רימון בפרס הנשיא מטעם יצחק בן-צבי (1956).
    יוסף צבי רימון נפטר בתל-אביב בו' בטבת תשי"ט, 17 בדצמבר 1958.

נכתב על ידי צבי לוז עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים: קרסל, ויקיפדיה]

ספריו: