יצחק (אייזיק) זילברשלאג, משורר, מסאי ומתרגם, נולד בט׳ בטבת תרס״ג, 8 בינואר 1903 למשפחה חסידית בעיר סְטְרִי שבגליציה המזרחית וספג מילדותו את שלל התרבויות ששררו באותו חבל ארץ. בגימנסיה המקומית למד את השפות הקלסיות, ובד בבד היה פעיל בתנועת השומר הצעיר והפנים את עיקרי האתוס שלה בראשיתה, שניכרו לימים בשירתו: פולחן הנעורים, זיקה חזקה לטבע ולגיטימציה להנאות הגוף, עידוד להגשמה עצמית והשקפה ציונית.
    ב-1920 היגר לארצות הברית, התיישב בניו-יורק ומצא את מחייתו כפועל פשוט. ב-1925 חזר לאירופה, והשלים כעבור שנתיים לימודי היסטוריה אירופית באוניברסיטת וינה. כמו כן התעמק בכוחות עצמו בספרויות אירופיות שונות. הוא שב לארצות הברית בסוף אותו עשור, ומ-1930 עד 1932 לימד בסמינרים יהודיים למורים בניו-יורק. ב-1933 עבר ללמד במכללה העברית למורים בבוסטון, דבק במוסד זה ומ-1947 עד 1968 כיהן כדקאן שלו ולאחר מכן כנשיאו עד לפרישתו ב-1970. מ-1973 עד 1978 לימד ספרות עברית באוניברסיטת טקסס באוסטין, ונשאר לחיות שם עד יומו האחרון. בשנותיו האחרונות כיהן כנשיא של איגוד הפרופסורים לעברית בארצות הברית. זילברשלג נפטר באוסטין, טקסס, בי״ט בתשרי תשמ״ט, 30 בספטמבר 1988 ונטמן בהר הזיתים.
    אחרי ניסיונות שלא פורסמו בכתיבת שירי נעורים בפולנית פנה זילברשלג ליצירה בעברית. שירו הראשון פורסם ב-1925 בשבועון הדואר, וקובץ שיריו הראשון, בשבילים בודדים, ראה אור ב-1931. על רקע דיוקנה הקדורני המיוסר של השירה העברית באמריקה, שהתמודדה באותה העת עם ״סבל הירושה״ היהודי מזה ועם חבלי ההשתרשות ביבשת החדשה מזה, בלט ספרו של זילברשלג באופיו הקליל והחושני. זו שירה לירית החוגגת את החיים בעולם הזה, ובמרכזה ההיקסמות מן האהבה והאֶרוס, הטבע והגוף, בצד מוטיבים נוספים מן הלקסיקון הרומנטי. בכך הציב זילברשלג את עצמו כצאצא מובהק של ״מסורת טשרניחובסקי״ בשירה העברית.
    קו בסיסי זה נמשך והתעצם בחמשת הקבצים הבאים של שיריו (עֲלֵה, עולם בשיר, 1947; קמרון ימַי, 1959; איגרותי אל דורות אחרים, 1971; יש ראשית לכל אחרית, 1976; בין אלימות ובין אדישות, 1982), אולם עם השנים התעשרה שירתו בגוונים נוספים. יש בה שירים מכתמיים מיניאטוריים של הגות קיומית תמציתית שכמוה כפסוקי חוכמה, התבוננויות סאטיריות בחייה של יהדות אמריקה ובחיים האמריקניים בכלל, ביטויי הסתייגות מגילויי המודרניזציה הטכנולוגית של מציאות החיים העירונית במאה העשרים תוך התרפקות על עידנים אנושיים פשוטים ותמימים יותר, שירי תהילה לשלמה אבן גבירול וליהודה הלוי, שירי זקנה ומחלה, שירים הנסמכים על המסורת החסידית שספג המחבר בבית הוריו, ועד שירים על נופיה וחייה של מדינת ישראל בימי חולין ובימי מלחמה. זו שירה מגוונת בצורותיה, ומצויות בה תבניות הדוקות בנוסח הפיוט הקדום בצד כתיבה בריתמוס חופשי מודרני. בולטת בה בכל תקופותיה הנטייה למשחקי צליל למיניהם ולצירופי לשון מלוטשים.
    כמתרגם התמסר זילברשלג בעיקר לדרמה היוונית. הוא תרגם לעברית את כל הקומדיות של אריסטופנס ואת חמש הקומדיות של מנאנדרוס, וזכה על כך בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (1951). קובץ מסותיו תחייה ותהייה בשירה (1938) משקף את זיקתו החזקה לשירה האירופית המודרנית, ודן במשוררים צרפתים (בודלר, ואלרי), אנגלים (אליוט, ייטס) וגרמנים (הופמנסטאל, רילקה, גיאורגה). באנגלית חיבר מונוגרפיה על שאול טשרניחובסקי הקרוב ללבו (1968), וספר בשני כרכים על תולדות הספרות העברית מגירוש ספרד ועד 1970 (From Renaissance to Renaissance, 1973).

נכתב על-ידי אבנר הולצמן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: קרסל, ארכיון גצל קרסל בספריה הלאומית בירושלים, ויקיפדיה]
[תודה למנחם רוטשטיין על עריכת ערך זה]

ספריו: