יחיאל די־נור (פיינר) (הידוע יותר בשמו הספרותי – ק. צטניק)  נולד בכ״ה באייר תרס״ט, 16 במאי 1909 בסוסנוביץ, פולין, למשפחה חסידית. לפי גרסה אחרת, נולד כקרל צטינסקי ב־1917 בקטוביץ. כיום, בעקבות גילוי תעודת הלידה שלו בפולין, ברור שהגרסה הראשונה היא הנכונה, אך ההטעיה המכוונת שיצר ק׳ צטניק סביב פרטי הזהות הבסיסיים שלו היא חלק מהמסתורין שאפף את דמותו הבלתי־מפוענחת של האיש, שהטביע את חותמו על האופן שבו תפשו בארץ, ואף בעולם, את השואה ומוראותיה במשך שנים רבות.
    בנעוריו קיבל השכלה תורנית בישיבת ״חכמי לובלין״ ובמקביל למד כנראה גם קבלה, והיה עסקן של צעירי ״אגודת ישראל״. עוד טרם מלחמת העולם השנייה החל לפרסם שירה ביידיש ובעברית, בעיתון הרוויזיוניסטי אונדזער טאָגבּלאַט שיצא בסוסנוביץ, ובירחון העברי דרכנו שיצא בוורשה. ספר שיריו הראשון, שנכתב ביידיש ונקרא צווייאונצוואנציק [עשרים ושתיים] על שום עשרים ושניים השירים שכלל, יצא לאור בוורשה על ידי ״קולטור ליגע״ ב־1931. בתקופת המלחמה, לאחר שהות ממושכת בגטו, נשלח לאושוויץ. הוא עצמו ניצל, אך אשתו וילדיו נספו. הוא עלה לארץ בשם בדוי – קרול צטינסקי – ב־1946, במסגרת מבצע בריחה שאורגן על ידי הבריגדה היהודית ו״ההגנה״. בשלהי פברואר 1948 התחתן עם נינה אשרמן, ולאחר קום המדינה, בדצמבר 1948, שינה שמו מצטינסקי לדי־נור.  
    מיד לאחר שחרורו ממחנה ההשמדה החל לתעד בעקביות את חוויותיו וחוויות בני משפחתו בתקופת השואה בשם העט ק׳ צטניק. השם לקוח מראשי התיבות בגרמנית למחנה ריכוז KZ כקיצור למילה Konzentrationslager , ושימש כינוי מקובל בקרב האסירים. במהדורות הראשונות של ספריו הופיע גם המספר 135633, וייתכן שהיה זה מספרו האישי באושוויץ. ספרו הראשון על קורותיו וקורות משפחתו בשואה, סלמנדרה, נכתב מיד בתום השואה ביידיש. זהו הספר הראשון בסאגה המשפחתית שאותה כינה ״כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים״, שכללה בסופו של דבר שישה ספרים, כולם מלבד סלמנדרה נכתבו במקור בעברית. סלמנדרה פותח בתיאור חייו של אמן צעיר, בן דמותו של המחבר, טרם אושוויץ (שם הגיבור הרי פרלשניק, והוא מופיע גם בספריו האחרים) – רק בסופו של הספר מגיע הגיבור למחנה הריכוז. סלמנדרה תורגם לעברית על ידי י״ד ברקוביץ לפי גרסה אחת, או על ידי י״ל ברוך (בהגהה בלבד של י״ד ברקוביץ) לפי גרסה אחרת, ופורסם בהוצאת דביר ב־1946. אחד מפרקי הספר נדפס תחילה במאסף של אגודת הסופרים מעט מהרבה בעריכתו של ג׳ שופמן תחת הכותרת ״אושוויץ״. ב־2009 יצאה לאור המהדורה המקורית המלאה והבלתי־ערוכה ביידיש ובעברית בלוויית הערות של יחיאל שיינטוך, שערך מחקר מקיף על חייו ופירסם אותו בספר מסיח על פי תומו – שיחות עם יחיאל די־נור. ספרו השני של ק׳ צטניק, בית הבובות, שמתרחש באושוויץ, יצא לאור ב־1953 ובמרכזו מתוארים לכאורה חיי אחותו, תורגם לעשרות שפות. סיפורו של אחיו שעבר התעללות מינית מתואר בספר השלישי, קראו לו פיפל (1961).
    ב־7 ביוני 1961 היה אחד העדים במשפטו של אדולף אייכמן והותיר את הציבור בהלם כשהתמוטט והתעלף זמן קצר לאחר שהחל בעדותו. במשפטים הקצרים שהספיק לומר הסביר את שם העט ק׳ צטניק וטבע את הכינוי ״פלנטה אחרת״ לאושוויץ, שבה ״אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים […] הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן […] נשמו לפי חוקי טבע אחרים […]״. ״פלנטה אחרת״, המושג שיצר, מציג את אושוויץ ככוכב לכת אחר, ששררו בו חוקים משלו, שאינם תקפים בשום מקום אחר, והוא, הניצול משם, מחויב לספר את הכרוניקה שלו. המושג מופיע לראשונה בפרק 10 בספרו סלמנדרה טרם עדותו במשפט. הכינוי ״פלנטה אחרת״ הפך מאז למושג מרכזי בהתייחסות לשואה ומוכר בעולם כולו, לא פחות מהצהרתו של הפילוסוף אדורנו, שאחרי אושוויץ כתיבת שירה היא מעשה ברברי. עדותו היא הטקסט המצוטט והזכור ביותר ממשפט אייכמן. חיים גורי, חנה ארנדט, שושנה פלמן, חנה יבלונקה ואחרים – כולם עסקו בספריהם בעדותו וברישומה על המשפט ועל הבנת הטראומה שהיתה כרוכה בשואה. גם התובע במשפט, גדעון האוזנר, כותב בספרו השואה בראי המשפט (1988) על ההתעלפות של ק׳ צטניק במשפט כעל רגע מכונן.
    אחד המוטיבים המרכזיים בפרשנות המיתית שנתן ק׳ צטניק לחייו הוא מוטיב האש. ק׳ צטניק ראה עצמו כמי שנשרף באושוויץ, שם איבד את זהותו האינדיווידואלית, ונולד מחדש בזהות קיבוצית של כל אלה שנגזר גורלם להישלח לקרמטוריומים. שינוי שמו לדי־נור, נהר האש, מרמז לאותו סמל עצמו. את שם ספרו הראשון סלמנדרה, שמשמעו במקור היווני חיה דמוית לטאה שממשיכה לחיות גם לאחר שהיא נשרפת באש, ושמבטאת את רעיון ההישרדות – קבע ק׳ צטניק ככותרת לכרוניקה כולה. עותקים יחידים של ספר שיריו עשרים ושתיים, שכאמור פורסם עוד לפני השואה, שנמצאו בספריית הקונגרס בוושינגטון ובספרייה הלאומית בירושלים – הושמדו על ידו בנימוק כי ״הספר הזה היה שייך לעולם שכבר לא קיים, לעולם שנשרף״ (מירון, 1995). מלבד ספר הפואמות כוכב האפר שפורסם בשנות השישים לא כתב עוד שירה, אולי בהשראת משפטו המפורסם של אדורנו. ב־1967 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי כחול מאפר, ששמו הומר מאוחר יותר להעימות, שמתאר את חייו וחיי משפחתו החדשה בארץ ומתייחס גם לקונפליקט הישראלי־ערבי.
    ספרו האחרון, צופן א.ד.מ.ע. (אותיות אלה מופיעות גם בראש כל אחד מספריו הקודמים) מ־1987, שכותרת המשנה שלו ״משא הגרעין על אושוויץ״, חריג ושונה מספריו האחרים. הספר נכתב בעקבות טיפול שקיבל בהולנד מפסיכיאטר הולנדי שהתמחה בטיפול בניצולי שואה באמצעות הסם אל־אס־די. מבלי להסביר מה משמעות האותיות שבכותרת ספרו, ק׳ צטניק טען כי אלה הצילו את חייו באושוויץ. שיינטוך טוען בספרו כי אלה ראשי תיבות של התפילה ״אלהא דמאיר ענני״, שנחשבת כתפילת הצלה מאגית ומופנית לתנא רבי מאיר. בספר מתוארות תחושותיו באושוויץ מתוך נקודת מבט רטרוספקטיבית, כפי שחווה אותן מחדש בהשפעת הסם. הספר כולו אפוף באווירה מיסטית ומשובץ בדימויים קבליים. הטקסט הופיע לראשונה בהעולם הזה שהקדיש לו גיליון שלם, ורק אחר כך פורסם כספר. אשתו נינה סיפרה שכשהיה יושב לכתוב, היה מסתגר בחדרו, לבוש בכתונת האסיר שלו, ונמנע במשך ימים רבים מרחצה ומאוכל. באחד הטרנסים, במהלך הטיפול בסם, מצא עצמו ק׳ צטניק לבוש במדי אס־אס וחבוש בכובע עם סמל הגולגולת. חיזיון זה זיעזע אותו ושינה את עמדתו כלפי אושוויץ: הקורבן והתליין, שניהם בני אדם, ובקלות עשויים להתחלף בתפקידיהם. אושוויץ אינו עוד פלנטה אחרת – אלא רובץ לפתחו של כל אדם. ״באשר האדם – שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ אלא אני ואתה […]״ (הצופן, 113). בריאיון לרם עברון בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית הוא חזר על כך: ״אושוויץ החזרה הגנרלית לדבר שאנו עומדים לפניו״. האדם יצר את אושוויץ, והוא יהיה גם זה שילחץ על הכפתור שיהפוך את העולם לתוהו.
    לק׳ צטניק זכות ראשונים לפריצת חומת ההדחקה של זיכרון השואה על ידי הציבור הישראלי, ולהעלאתו לתודעה הקולקטיבית. בשנות החמישים והשישים היתה לספריו השפעה רבה, שהלכה והתמעטה. בסוף שנות השמונים הוכנסו ספריו לתוכנית הלימודים על ידי משרד החינוך ואף חולקו בחינם בבתי הספר, אך פעולה זו לא הצליחה להחזיר לו את מעמדו כסופר שואה מרכזי. כוחם של ספרי ק׳ צטניק הוא בתיאורים העזים, שנוגעים בלב הטראומה בגיהינום ששמו ״אושוויץ״, שכדברי דן מירון (שם) ״הלמו כקורנס על ראשי הקוראים״. למרות הפופולריות שלה זכו ספריו בקרב הציבור הרחב, דרך הייצוג שלו הותקפה על ידי המבקרים. היא תוארה כפורנוגרפיה וכקיטש, החסרים אמצעי איפוק ועידון, ואף הושוותה על ידי ברטוב (1999) לספרות הסטאלגים שנפוצה בארץ בשנות החמישים. עם זאת, גם מבקריו מסכימים שאולי רק כך יכולה היתה הזוועה לחדור לתודעת הציבור הישראלי, שהיה עסוק באותה עת בהקמת המדינה ובביסוסה.
    יחיאל דינור נפטר בכ״ו בתמוז תשס״א, 17 ביולי 2001.

נכתב בידי זהבה כספי, עבור  לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[מקורות נוספים: קרסל, ארכיון ג. קרסל בספריה הלאומית בירושלים, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, Yiddish Leksikon, Электронная еврейская энциклопедия, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה]

ספריו:

• צווייאונצוואנציק : לידער ‬(ווארשע : קולטור־ליגע, תרצ״א 1931) <חתום – יחיאל פיינער>
• סלמנדרה (תל אביב : דביר, תש״ז)<תרגם מכתב־יד י.ל. ברוך>
• בית הבובות (תל־אביב : דביר, תשי״ג) <תורגם ליידיש ולאנגלית>
•     דאָס הויז פון די ליאלקעס (בוענאָס־איירעס : צענטראל־פארבאנד פון פוילישע יידן אין ארגענטינע, תשט״ז 1955)
•     דאָס הויז פון די לאלקעס (תל אביב : י.ל. פרץ ביבליאטעק, 1958)
• House of dolls / translated from the Hebrew by Moshe M. Kohn (London : F. Muller, 1956)
• השעון אשר מעל לראש (ירושלים : מוסד ביאליק, תש״ך) <תורגם ליידיש>
•     דער זייגער וואס איבערן קאָפ (תל־אביב : פארלאג י״ל פרץ, 1961)
• קראו לו פיפל (תל־אביב : עם הספר, 1961)
• כחול מאפר (תל־אביב : עם עובד, תשכ״ז 1966) <תורגם לאנגלית וליפנית>
• Phoenix over the Galilee / Ka-tzetnik 135633 (New York : Harper & Row, 1969)
• 愛と虐殺 / カ・ツェトニック135633著 ; 蕗沢紀志夫訳 (東京 : 立風書房, 1972)
• כוכב האפר (תל־אביב : משרד הבטחון – ההוצאה לאור : ספריית תרמיל, תשכ״ז 1966) <תורגם ליידיש ולאנגלית>
• כוכב האפר = Star of ashes = אש־שטערן (תל־אביב : ״המנורה״, תשכ״ז 1967) <יידיש, עברית ואנגלית> <ליטוגרפיות גרשון קניספל ; תורגם מעברית בידי ח. זלדס, נינה די־נור>
• Star eternal / Ka-Tzetnik 135633 ; translated by Nina DeNur (New York : Arbor House, 1971)
• הנידון לחיים (תל־אביב : קצין חינוך ראשי – ענף השכלה – משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשכ״ט)
• סלמנדרה : כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים (חיפה : שקמונה, 1971)
• פיפל : כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים (חיפה : שקמונה, 1972)
• בית־הבובות : כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים (חיפה : שקמונה, 1972)
• העימות : רובד שני (תל אביב : א. לוין־אפשטין־מודן, 1975)
• אהבה בלהבות (תל־אביב : משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשל״ו)
• הדמעה (תל־אביב : (משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשל״ח)
• דניאלה (תל־אביב : משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש״מ 1980)
• נקם (תל־אביב : משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשמ״ב 1981)
• די שבועה (תל אביב : פארלאג י״ל פרץ, תשמ״ב 1982)
• חיבוטי־אהבה (תל־אביב : (צה״ל – מפקדת קצין חינוך ראשי, תשמ״ד 1984)
• צופן – אדמע : משא הגרעין של אושוויץ (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, 1987)
• סלמנדרה : כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, 1987)
• בית הבובות : כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, 1987)
• פיפל : כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, 1988)
• השעון : כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, 1989)
• העימות : כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, 1989)
• די זעונג (תל אביב : פארלאג י.ל. פרץ, תשנ״א 1990)

• ארכיון דיגיטלי של רוב פרסומיו של ק. צטניק ביידיש מן התקופה שלאחר המלחמה (בעריכת דוד רוסקיס)