עליזה גרינברג (לבית גורביץ), משוררת, נולדה בירושלים לאביה ד״ר דוד גורביץ ולאמה רוזה לבית תוניס, בכ״ו בחשון תרפ״ז, 3 בנובמבר 1926. גדלה בשכונת תלפיות, למדה בגימנסיה העברית רחביה, באוניברסיטה העברית בירושלים ובבית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות, עד להפסקת הלימודים בזמן מלחמת העצמאות. היתה חברת מחתרת לח״י. לאחר שנים רבות המשיכה את לימודיה כ״שומעת חופשית״ בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. ב־1948 נישאה למרדכי שלו, אך כעבור שנה נפרדו. ב־1950 נישאה למשורר אורי צבי גרינברג ונולדו להם חמישה ילדים. מתגוררת ברמת גן.
    החלה לפרסם מגיל חמש־עשרה בשם העט בת עין. את שמה טור־מלכא העניק לה בעלה המשורר. שיריה ממזגים את גילויי הטבע, את ההארה המיסטית שבתופעות, את אווירת התנ״ך, את חוויותיה הנשיות ואת החתירה לישות נעלה. מוטיב מרכזי ביצירתה מעמת את הבדידות הקיומית עם החתירה ליחסי גומלין בין איש לרעהו, בין איש לאשתו ובין אישה לילדיה. במישור זה ניתן לחוש את הילדה המטיילת לבדה בשדות ומחשבתה פרושה על פני הארץ, כמו גם את האישה המייחלת לאהבה גופנית ורוחנית, אך נתקלת בקושי במימושה. ביטוי נשי זה הוא מפסגת יצירתה ומייחודה בשירה העברית החדשה. ״מַאֲוַיֵּי הַנָּשִׁים: לְהִתְכַּנֵּס בְּתוֹכֵי אֲהוּבֵיהֶן״ (שובי נפשי לתכלתך, ללא כותרת). ״מִשּׁוּם שֶרֹךְ לֹא בִקַּשְׁתָּ,/ – רֹךְ לֹא הֶעֱנַקְתָּ./ רַב לְךָ זֵכֶר שׁוֹשַׁנִּים מִיַּלְדוּת״ (שם, ״בדד״). ״הֱיוֹת לְךָ אֲהוּבָה/ לֹא יָכֹלְתִּי, כִּי לֹא אֲהַבְתַּנִי״ (שם, ״ימים רבים״).
    שירתה רוויה במושגים מופשטים ובשפה ייחודית. הצבע הכחול חוזר בהיבטים מגוונים, לשושנה מעמד של תופעת טבע ותופעה של על־טבע, החליל מבטא את הכוח הנפשי העמוק, המונח ״התכנסות״ מביע את הכמיהה ליחסי גומלין, הידידות היא היפוך מבגידה, המים הם דְבר הישות, העיגול הוא צורת הטבע היסודית, האור והצֵל ניבטים מתוך האישיות לא פחות מאשר ממראות הטבע. זו שירה של השתקפות המראות בתוך הנפש, כאשר אין שום גילוי טבע עומד בפני עצמו, בלא שיחדור למרכז התודעה.
    חלקים ניכרים בשירתה הם שיחות עם האל והאדם, המבקשות לפרוץ את גזֵרת הבדידות. החריגה מהמצב האנושי ה״מקובל״ מאפשרת תודעה אנושית של הסתלקות הנפש מהעולם, נדידה שלא בנתיב המיועד לה, וחזרה אליו בדרך מייגעת וקשה. לעתים השיר כולו הוא שיחה המתפתחת ליצירה שלמה, למשל ״שיח זיווגין״ (שם, עמ׳ 35–36) או ״במשפט״ (שם, עמ׳ 171–173).
    גם הפנייה לשמים בשירתה היא בעלת אופי מיוחד. ביסודה קיימת תחושת הקדושה שבחיים הנפשיים הנתונים. ניתן למצוא בה קרבה לגישה הפילוסופית האידיאליסטית, שאינה מקבלת קיום חומרי נפרד בעולם ומעניקה משמעות רוחנית וערכית לכל מעשה. הדבר משתלב היטב גם עם יחסה המיוחד לתופעות הטבע, לארץ ישראל, לזמן, לאהבה ולנשיות. האל מתגלה ללא הרף בתוך מראות העולם, והבריאה משוחחת עם מצבי הנפש המשתנים של האדם.
    בשיריה אזכורים רבים של דמויות ואירועים מתולדות ישראל, בעיקר מעת שיבתו הנוכחית של העם לארצו: חברון של האבות, גיבורי ישראל לדורותיהם ועוד. בצדם מתוארים ברגש וברוך מיוחדים אביה ואִמה. החיבור בין כֵּנות אישית לבין ממד עיוני ומיסטי הוא מהמאפיינים היסודיים של שירה זו. ספריה: קן של זרדים (כרם, 1963, 1989); שירת הבארות (1972, 1989); אשמורה השלישית (1989); שובי נפשי לתכלתך, אסיף שירים (2005, כולל את ספרי השירה הקודמים וספר חדש, שער חריסית). ב־2016 יצא לאור קובץ שיריה בין בינותינו.
    עליזה גרינברג עסקה בהוצאת כל כתביו של אורי צבי גרינברג בעריכת פרופ׳ דן מירון (מוסד ביאליק), ועד שנת 2021 ראו אור עשרים ואחד כרכים, וכן אנתולוגיה מקיפה בשם בעבי השיר (2007), והיא הקדישה מאמץ רב להנחלת שירתו לכלל. זכתה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2002), בפרס על שם עקביהו מטעם אוניברסיטת בר־אילן (2006), בפרס אקו״ם על מפעל חיים (2007) וב־2014 זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע״ש לוי אשכול.
    עליזה טור־מלכא גרינברג נפטרה בכ״ג בתמוז תשפ״ד, 29 ביולי 2024.

נכתב  עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: קרסל, ויקיפדיה] 

• קן של זרדים (תל אביב : כרם, 1963) <מהדורה שניה הופיעה בהוצאת יאיר ע״ש אברהם שטרן בתשמ״ט 1989>
• שירת הבארות (ירושלים : אגודת שלם, תשל״ב 1971) <מהדורה שניה הופיעה בהוצאת יאיר ע״ש אברהם שטרן בתשמ״ט 1989>
• אשמורה השלישית (תל אביב : יאיר ע״ש אברהם שטרן, תשמ״ט 1989)<רישומים, אורי צבי גרינברג>
• שובי נפשי לתכלתך : אסיף שירים (ירושלים : מוסד ביאליק, תשס״ה 2004) <כלולים בתוכו שלושה ספרי השירה שנדפסו בעבר וספר רביעי, חדש: ״שער חריסית״>
• בין בינותינו (ירושלים : מוסד ביאליק, 2016) <שירים>