אלי אליהו נולד בתל אביב להורים שעלו ארצה מעיראק. אביו עסק בנגרות. גדל ברמת גן, שם גם סיים את בית הספר התיכון ״בליך״. שירת בחיל השריון. קיבל תואר ראשון בפילוסופיה יהודית ובספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב. למד עריכה ותרגום במכללת ״עלמא״. השתתף במחזור 2004 של סדנת הליקון לכתיבת שירה. עובד ככתב ועורך חדשות ומאמרים בעיתון הארץ ובאתרי אינטרנט.
    המשוררת אגי משעול שלחה משיריו לכתב העת שבו (2005), ומאז פירסם בכתבי עת לספרות שונים. ספרו הראשון אני ולא מלאך (הליקון, 2008) זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים. בחמשת מחזורי הספר הוא מנסח בקול ייחודי מחשבות על זהות וקיום, תוך שהוא מתיך לשון יומיומית ופשוטה עם ציטוטים של צירופים מקראיים וציטוטים משירים מוכרים של משוררים כמו דן פגיס ודוד אבידן. דמות הדובר בשיריו מצטיירת כמתבונן עניו, שמגלה רגישות גבוהה לסבל וליופי. בשירו ״תרשיש״ הדובר נוסע במכונית ומתאר תחושה של הימלטות המאזכרת את בריחתו של הנביא יונה ממשימת שליחותו. על שירתו כתב דרור בורשטיין (2008): ״אין זו שירה של מסכה או של פנים צבועות. תכונתה הבולטת ביותר היא כנות שקטה״.
ספרו השני, עיר ובהלות (2011), התקבל בהערכה אצל הקוראים והביקורת כאחד. בספר ארבעה שערי שירה, ומתוכם עולה חוויית ההורות של הדובר כחוויה שאין שנייה לה. המעבר מפואטיקת הבדידות בספרו הראשון אל פואטיקת ההורות בספרו השני חילץ את שירתו, לדידו של המבקר אלי הירש (2011), מהמבוי הסתום שהיתה עשויה להגיע אליו. בספר זה מנסה הדובר לנסח אסתטיקה של יופי חדש, המלווה את החוויה של ההורות והאדם הפרטי. ב-2018 ראה אור ספרו איגרת אל הילדים. המוזיקאי דודו טסה, שמשתף פעולה עם אליהו זה עשר שנים, הלחין כמה משירי הספר והוציא אלבום גם ב-2018, הנושא את שם הספר.
    ב-2013 זכה בפרס מתנאל לסופר ולמשורר יהודי צעיר ומבטיח מהארץ והתפוצות, ב-2014 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע״ש לוי אשכול, וב-2019 זכה בפרס ברנר (מטעם אגודת הסופרים העברים) ובפרס דוליצקי (מטעם האוניברסיטה העברית).
    אלי אליהו מתגורר בגבעתיים ומתפרנס מעריכה לשונית וספרותית וכתיבה בעיתון הארץ.

נכתב על-ידי נוית בראל עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים: ויקיפדיה]
 

ספריו: