דוד בן־גוריון (שם נעוריו: גרין) היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל (בשנים 1948–1954 ובשנים 1955–1963) ונחשב אדריכל הקמתה. הוא נולד בפלונסק שבפולין, שהיתה אז תחת שלטון האימפריה הרוסית, ואת ראשית חינוכו היהודי קיבל ב״חדר המתוקן״ שיסד אביו, אביגדור גרין, מראשוני חובבי ציון בפולין. בהיותו נער ייסד בעיר הולדתו את אגודת ״עזרא״ לחינוך ציוני ולהנחלת הלשון העברית. בהיותו בן 18 עבר לוורשה ובה התפרנס מהוראה בבית־ספר יהודי והתכונן ללימודים גבוהים – ואולם אז נתעורר בו הרצון לעלות לארץ־ישראל. בשנת 1906 הגיע בן־גוריון אל חוף יפו. בארץ־ישראל היה פעיל במפלגה הציונית־הסוציאליסטית ״פועלי ציון״ ועמד בראש הזרם שבתפיסתו קדמה הגשמת הציונות המדינית לאידיאולוגיה המרקסיסטית. חלק גדול היה לו בהשתחררותה של מפלגת פועלי ציון מן המטען הרעיוני של מפלגת הפועלים הרוסית ובהתפתחותה כמפלגה ציונית. שנים אחדות שימש בן־גוריון פועל חקלאי בפתח־תקווה, בכפר־סבא, בראשון־לציון, ברחובות ובסג׳רה. בסג׳רה ארגן לראשונה שמירה עברית. בשנת 1910, בוועידה השישית של פועלי ציון, נבחר להיות חבר המערכת של כתב העת ״האחדות״, ביטאון פועלי ציון בירושלים. על מאמרו הראשון חתם בשמו החדש, בן־גוריון, כשם אחד מאחרוני המגינים על ירושלים במלחמה בלגיונות רומי. בשנת 1911 נסע בן־גוריון לסלוניקי, שם למד את השפה הטורקית וקשר קשרים עם הקהילה היהודית. בקיץ 1912 עבר לקושטא והחל ללמוד בה משפטים. במהפכת הטורקים הצעירים בקושטא הטיף יחד עם יצחק בן־צבי להשתלבות היהודים בקהילייה העות׳מאנית המתחדשת. הוא תכנן להיבחר לציר בפרלמנט הטורקי ולהתמנות לשר בממשלה כדי לפעול לעלייה יהודית חופשית מטורקיה. בשנת 1911 שימש ציר בקונגרס הציוני הי״א ונבחר לחבר הוועידה העולמית השלישית של פועלי ציון ולחבר ועד הברית העולמית של פועלי ציון. כשהיה בדרכו לארץ־ישראל כדי לבלות בה חופשת לימודים פרצה מלחמת העולם הראשונה. בתחילת המלחמה תמך בפומבי באימפריה העות׳מאנית ואף פעל להקמת גדוד יהודי ארץ־ישראלי בצבא האימפריה. למרות זאת גירשוהו השלטונות העות׳מאניים בשנת 1915 למצרים, יחד עם יצחק בן־צבי, משום שחשדו בהם בפעילות ציונית. בשנת 1915 הגיעו בן־גוריון ובן־צבי לניו־יורק והקימו שם את תנועת ״החלוץ״ שנועדה לגייס ולהכשיר את צבא העבודה הראשון בשביל ארץ־ישראל. בן־גוריון ובן־צבי השתתפו גם בהקמת תנועת הקונגרס היהודי, שהפכה להיות תנועה עממית. בביקוריו בכמה ערים בארצות־הברית התרשם בן־גוריון מדלות הידיעות של הציבור היהודי על המפעל הציוני בארץ־ישראל, ומשום כך חיבר ופרסם, יחד עם בן־צבי, שני ספרים – ״יזכור״ ו״ארץ־ישראל״ – על גבורתם ועל מפעלם של החלוצים הראשונים בארץ־ישראל. בשנת 1917 נשא לאשה את פאולינה מונבז (1896–1968), ילידת מינסק, שהגיעה לארצות־הברית בהיותה נערה. חודשים אחדים לאחר הצהרת בלפור , עם כניסת ארצות־הברית למלחמת העולם הראשונה, התחילו בן־גוריון, בן־צבי ואחרים לפעול לגיוס מתנדבים לגדוד העברי, ואולם כאשר חזר בן־גוריון עם הגדודים העבריים לארץ־ישראל כבר הסתיים כיבושה בידי הבריטים. בשנת 1919 השתתף בן־גוריון בהקמת מפלגת ״אחדות העבודה״ ונבחר למנהיגה. הסתדרות העובדים בארץ־ישראל הוקמה בשנת 1920, ובן־גוריון נתמנה למזכירה הראשון. בתפקיד זה כיהן בשנים 1921–1935 ועסק בענייני איגוד מקצועי והתיישבות. כחבר הוועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל, ואחר כך כחבר הוועד הלאומי, היה בן־גוריון מבוני ארגונו של היישוב העברי בארץ־ישראל. בן־גוריון פעל גם למען איחוד תנועות הפועלים בארץ־ישראל. בשנת 1930 התאחדו אחדות העבודה ו״הפועל הצעיר״ והקימו את ״מפלגת פועלי ארץ־ישראל״ – מפא״י. בבחירות לקונגרס הציוני בשנת 1933 זכו מפלגות הפועלים בכ־50% מכלל הקולות, ובשנת 1935 נבחר בן־גוריון ליושב־ראש הוועד הפועל הציוני והסוכנות היהודית. בתפקידו זה השקיע מאמצים רבים ביצירת שיתוף פעולה בין תנועת העבודה ובין חלקים אחרים ביישוב ובתנועה הציונית. מימי הוועידה הציונית העולמית בלונדון בשנת 1920 עד הקמת מדינת ישראל השתתף בן־גוריון בכל ההכרעות החשובות של התנועה הציונית: כציר בקונגרסים, כחבר הוועד הפועל הציוני, כחבר הנהלת הסוכנות (למן הקונגרס הציוני הי״ח, בשנת 1933) וכיושב־ראש הנהלת הסוכנות בירושלים (למן הקונגרס הי״ט, בשנת 1935). בקונגרס הציוני הי״ז (בשנת 1931) התנגד בן־גוריון לתביעתם של הרוויזיוניסטים להכריז בגלוי על מטרתה הסופית של הציונות. כדרך לבניין המדינה דגל בפעולה מעשית והדרגתית והתנגד להכרזות על מדינה עברית, שלדעתו לא היה בהן כדי לקדם תהליך זה. בשנת 1937 תמך, יחד עם חיים ויצמן ועם משה שרתוק (שרת) , בתוכנית החלוקה של ועדת פיל, אשר הציעה להקים מדינה עברית בחלק מארץ־ישראל. הוא תמך בהצעה אף שהשטח שהוקצה למדינה היהודית היה קטן, שכן גם במדינה כזאת ראה אמצעי יעיל להגשמת הציונות. בפברואר 1939 השתתף בן־גוריון בוועידת סנט־ג׳יימס בלונדון, שבעקבותיה פורסם ״הספר הלבן״ של 1939, שהגביל את העלייה לארץ־ישראל ואת רכישת הקרקעות בידי יהודים. בשובו לארץ־ישראל הכריז על פתיחת מאבק גלוי בבריטניה. בן־גוריון נאבק בתוכנית ה״ספר הלבן״ בהגברת ההעפלה ובהקמת נקודות התיישבות חדשות באזורים שנאסרה בהם התיישבות יהודית. התנגדותו למדיניות האנטי־ציונית של הבריטים נמשכה גם לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, ועם זה תמך בהשתתפות פעילה במלחמה בהיטלר ובהקמת יחידות עבריות במסגרת הצבא הבריטי. במאי 1942 היה בן־גוריון מיוזמי ועידת בילטמור שהתקיימה בניו־יורק ופתחה את המאבק להקמת מדינה יהודית לאלתר. התביעה לריבונות חייבה למעשה את חלוקת ארץ־ישראל, ולכן קמו ל״תוכנית בילטמור״ מתנגדים מכל הזרמים הפוליטיים. בחזית הפנימית נקט בן־גוריון עמדה תקיפה נגד ארגוני הפורשים – אצ״ל ולח״י – על שנקטו אמצעי התנגדות קיצוניים נגד הצבא הבריטי בארץ־ישראל. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה החריף בן־גוריון את המאבק במדיניות ״הספר הלבן״. בן־גוריון יצא אז נגד כל מי שקרא להתפשר עם הממשלה הבריטית בשל הצורך לשמור על הקיים, אך המשיך להתנגד למעשי התוקפנות של אצ״ל ולח״י, שראה בהם סכנה למאבקה של הציונות ומתן עילה לשלטונות לפתוח במסע ענישה חמור נגד היישוב. לאחר מלחמת העולם השנייה צפה בן־גוריון את ההתקפה של ארצות ערב על היישוב העברי בארץ־ישראל והתריע על הסכנה. בנאומיו דרש להעמיד את ענייני הביטחון בראש דאגותיה של הציונות. בקונגרס הכ״ב (בשנת 1946) קיבל עליו את תיק הביטחון ופעל לחיזוק ה״הגנה״ – להרחבתה, לשיפור האימונים של חבריה ובמיוחד להרחבת רכש הציוד הצבאי. ב־18 באפריל 1948 נתמנה בן־גוריון לראש ״מינהלת העם״ ולמנהל ענייני הביטחון של היישוב, וב־14 במאי 1948 – ה׳ באייר תש״ח – הכריז ב״מועצת העם״ על הקמת מדינת ישראל ועל ייסוד הממשלה הזמנית, אשר בה שימש ראש הממשלה ושר הביטחון. במלחמת העצמאות זכה צה״ל, בהנהגתו של בן־גוריון, לניצחונות על הכנופיות הערביות ועל צבאות מדינות ערב. לאחר הבחירות לכנסת הראשונה כנסת הראשונה נתמנה בן־גוריון שוב לראש הממשלה ולשר הביטחון. בראשית ימי המדינה עמד בראש המאמץ לקליטת עלייה המונית ולבניית כלכלת המדינה בתנאים קשים, ובתוך כך קרא להגשמה עצמית ולהתיישבות חלוצית, בעיקר בנגב. את מדיניותו ביסס על ממלכתיות הצבא ומערכת החינוך. בהיותו ראש הממשלה פעל בן־גוריון באינטנסיביות לביצור מעמדה של ירושלים. כשנה לאחר מלחמת העצמאות יזם את ההחלטה בכנסת להעביר את משרדי הממשלה והכנסת לירושלים. טענתו היתה שמהלך היסטורי זה יבטל באחת את התביעות לבינאום ירושלים שהועלו בפורומים שונים בזירה הבין־לאומית. יחסו של בן־גוריון לירושלים הוכתב ככל הנראה גם מתחושת ההחמצה שלו ושל רבים מבני דורו עקב אי־כיבוש ירושלים העתיקה במלחמת העצמאות. בשנות כהונתו בתפקיד ראש הממשלה, עד פרישתו הסופית מתפקיד זה בשנת 1963, התפטר שוב ושוב מתפקידו זה על רקע משברים קואליציוניים ומאבקים פנים־מפלגתיים. בשנת 1953 פרש מהממשלה והצטרף לקיבוץ שדה־בוקר שבנגב. את פרישתו נימק בטעמים אישיים, בין השאר בכך שאינו יכול לעמוד במתח הנפשי הכרוך במילוי תפקידיו בממשלה. את ראשות הממשלה העביר למשה שרת, ופנחס לבון החליפו בתפקיד שר הביטחון. בפברואר 1955, כשהתפטר לבון בגלל פרשת לבון, פרשת המודיעין הכושלת במצרים שכונתה גם בשם ״עסק הביש״, שב בן־גוריון לממשלה בתפקיד שר הביטחון, ולאחר הבחירות הכללית בנובמבר 1955 חזר גם לראשות הממשלה. שנה לאחר מכן עמד בראש מבצע ״קדש״, שבמהלכו כבש צה״ל – בתיאום מדיני וצבאי עם צרפת ועם בריטניה – את חצי האי סיני מידי המצרים. מאוחר יותר קשר בן־גוריון קשרי ידידות אישיים עם נשיא צרפת דאז, שארל דה־גול. חרף התנגדות ציבורית רחבה, שבראשה עמד מנהיג תנועת ״חרות״,מנחם בגין, פעל בן־גוריון עוד בשנת 1952 לחתימה על הסכם השילומים עם מערב גרמניה. בתחילת שנות ה־60 פגש בקנצלר גרמניה קונרד אדנאואר, ובשנת 1965 החל במהלך שהוביל לקשירת יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. בשנים 1955–1963 יזם כמה ניסיונות הידברות עם מנהיגי מדינות ערב, אך בלא הצלחה. ביוני 1963 התפטר בן־גוריון מתפקידיו בממשלה. גם את פרישתו זו הסביר ב״טעמים אישיים״, ואולם במקרה זה עזב את הממשלה על כורחו, משהתברר לו כי עמדותיו הבסיסיות בנושאי חוץ וביטחון אינן זוכות לתמיכת חבריו. המחלוקות היו בנושא המשך פיתוח האופציה הגרעינית והתפתחות מערכת היחסים עם גרמניה, בייחוד על רקע פרשת המדענים הגרמנים שהגישו סיוע לצבא המצרי בפיתוח טילים. הדי פרשיות אלה אומנם דעכו במהלך שנות ה־60, אך בראשית העשור נתגלעו סביבן מחלוקות פנימיות קשות בחברה הישראלית ובהנהגתה. לפי המלצתו נבחר לוי אשכול לראש הממשלה ולשר הביטחון, אולם עד מהרה החל מאבק ביניהם על רקע פרשת לבון. בקיץ 1963 החליט בן־גוריון כי המשך ישיבתו בממשלה יפגע ביוקרתו והודיע על התפטרותו מהממשלה ומהכנסת. לאחר מכן נמלך בדעתו והחליט להישאר בכנסת. ביוני 1965, על רקע פרשת לבון, פרש בן־גוריון ממפא״י – ועמו משה דיין, שמעון פרס ואחרים – והקים את רפ״י, שזכתה בעשרה מושבים בכנסת השישית. לאחר מלחמת ששת הימים התאחדה רפ״י עם מפא״י ועם ״אחדות העבודה – פועלי ציון״, ויחד הקימו את מפלגת העבודה הישראלית, ואולם בן־גוריון סירב להצטרף לאיחוד. עד מלחמת ששת הימים התנגד בן־גוריון למתקפה מקדימה של ישראל על מדינות ערב ותבע לעשות כל מאמץ כדי לפתור את המשבר בדרכי שלום. ב־5 ביוני 1967, יום פתיחת המלחמה, כאשר נודע לו כי מטוסי חיל האוויר הוציאו את מטוסי חיל האוויר המצרי מכלל פעולה, לא ידע את נפשו מרוב שמחה. בימים שלאחר מכן שמח מאוד על כיבוש העיר העתיקה, שראה בו השלמה של הישגי מלחמת העצמאות, ואולם שמחתו לוותה בחשש מפני החמצת האפשרויות שנתחדשו עם הניצחון ואיחוד ירושלים. בן־גוריון הבין כי גלי התמיכה בישראל לא יתמידו, ולכן ביקש לקבוע עובדות בירושלים מייד, בטרם יחלוף זמן. הוא גייס את מעמדו ואת יוקרתו כדי לכפות על שרי הממשלה ועל ראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק (מטעם סיעת רפ״י), שהיה מקורבו, לחולל שינויים מפליגים באופיה של העיר, ובין השאר תבע ליישב מחדש ובמהירות את הרובע היהודי, גם במחיר הצורך להעניק לערבים שיפונו ממנו בתים חלופיים במערב העיר, ולחץ על ראש העיר להגדיל מאוד את שטח רחבת הכותל המערבי כדי לאפשר להמוני יהודים להגיע אל הכותל ולהתפלל לידו. בבחירות של אוקטובר 1969 התייצב בן־גוריון בראש ״רשימה ממלכתית״, שזכתה בארבעה מושבים בכנסת השביעית. ביוני 1970, בהיותו בן 84 שנים, פרש סופית מהכנסת ומהחיים הפוליטיים, התיישב בשדה־בוקר והתמסר לכתיבת זיכרונותיו. דוד בן־גוריון פרסם עשרות ספרים, רובם קובצי מאמרים ונאומים ומיעוטם לקטי מכתבים ומחקרים היסטוריים על היישוב העברי בארץ ועל תולדות המדינה.
[מקורות: אתר הכנסת,  קרסל, תדהר, ויקיפדיה]

• ממעמד לעם : פרקים לבירור דרכה וייעודה של תנועת הפועלים (תל־אביב : דבר, תרצ״ג 1933) <מהדורות נוספות יצאו לאור ב־1955 וב־1974>
• ממעמד לעם (תל־אביב : עיינות, תשט״ו 1955) <הביא לדפוס – יהודה ארז>
• פגישות עם מנהיגים ערביים (תל־אביב : עם עובד, 1967) <תורגם לאנגלית>
• My talks with Arab leaders / translated from the Hebrew by Aryeh Rubinstein and Misha Louvish (Jerusalem : Keter Books, 1972)
• ממעמד לעם : פרקים לבירור דרכה וייעודה של תנועת הפועלים (תל־אביב : עם עובד וקרן הנגב, תשל״ה 1974)

• בודנהיימר, אריה.  בזכות החבר מפלונסק : מסעותי עם שלמה צמח ודוד בן־גוריון (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד, תש״ע 2010)
  על הספר
  • צור, מוקי. חברים־יריבים מחפשים שה את זה. כיוונים חדשים, חוב׳ 23 (טבת תשע״א, דצמבר 2010), עמ׳ 278–284.
• בראל, ארי.  מלך־מהנדס : דוד בן־גוריון, מדע ובינוי אומה (קריית שדה בוקר : מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות : אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, תשע״ד 2014)
  על הספר:
  • קציר, שאול.  המומחים, בן־גוריון וסדר המדינה.  קתדרה, חוב׳ 166 (טבת תשע״ח, דצמבר 2017), עמ׳ 173–177.
• מן, רפי.  המנהיג והתקשורת : דוד בן־גוריון והמאבק על המרחב הציבורי, 1948–1963 (תל אביב : הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל־אביב, 2012)
  על הספר:
  • שגב, תום.  אקרא לגנב ואעשה אותו לשומר. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 1031 (כ״א בכסלו תשע״ב, 5 בדצמבר 2012), עמ׳ 10 *
• סגל, חגי.  משיח משדה בוקר : לגלות מחדש את בן־גוריון (ראשון לציון : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2025)
• שגב, תום.  מדינה בכל מחיר : סיפור חייו של דוד בן גוריון (מושב בן שמן : מודן, 2018)
  על הספר:
  • לאור, יצחק. הוא חושב שהוא טולסטוי?  הארץ, תרבות וספרות, ה׳ באייר תשע״ח, 20 באפריל 2018, עמ׳ 2.
  • שורק, יואב.  מדינה בכל מחיר. השילוח: כתב־עת ישראלי להגות ומדיניות, גל׳ 12 (כסלו תשע״ט, דצמבר 2018), עמ׳ 211–212.
• שילון, אבי. בן־גוריון, אפילוג (תל־אביב : הוצאת עם עובד : ספרית אפקים, תשע״ג 2013)

• אדרת, עופר.  ״הוא משתוקק לבעול אישה, ואולי גם מסוגל לכך״.  הארץ, מוסף שבועי, ט״ו בְּכִסְלֵו תשפ״ג, 9 בדצמבר 2022, עמ׳ 46–47 <על הרומן בין העיתונאית רבקה כצלנסון לדוד בן־גוריון שנמשך עד סמוך למותו>
• אילנאי, איתי. ״סיפרו לי שבעיתון נכתב שאתה לא ידעת מכל העניין. אמרתי שזה לגמרי לא מתקבל על הדעת״. ״קיבלתי מכתבך ואני ממהר לענות. טעות. אולי לא יתקבל על הדעת – אבל אני לא ידעתי״. ידיעות אחרונות, מוסף שביעי של פסח, כ׳ בניסן תשפ״ב, 21 באפריל 2022, עמ׳ 18–20 <על אסופת מכתבים שניהל דוד בן־גוריון עם בתו רננה>
• ארז, יהודה.  מכתבי ד. בן־גוריון אל ידיד־נעורים.  מולד (סדרה חדשה),  כרך א׳ (כ״ד), חוברת 1 (211) (אייר–סיון תשכ״ז, מאי–יוני 1967), עמ׳ 28–43.
• הלפרן, יחיאל.  מלחמת העצמאות : דוד בן־גוריון.  בספרו: המהפכה היהודית : מאבקים רוחניים בעת החדשה (תל אביב : הוצאת עם עובד, תשכ״א 1961), כרך ב, עמ׳ 502–517.
• לורד, אמנון. מה הזקן היה עושה? מקור ראשון, דיוקן, גל׳ 994 (כ״ב באב תשע״ו, 26 באוגוסט 2016), עמ׳ 22–27 <ראיון עם מיכאל בר־זוהר>
• מלאכי, אליעזר רפאל. בן־גוריון בתקופת ״האחדות״. בצרון, שנה כ״ח, כרך נ״ה, חוב׳ א (261) (תשרי–חשון תשכ״ז, אוקטובר 1966), עמ׳ 3–8, 15.
• צחור, זאב.  בן־גוריון כותב אוטוביוגרפיה. קשת, שנה שבע־עשרה, חוב׳ א׳ (סה) (סתיו תשל״ה 1974), עמ׳ 144–156.
• קולת, ישראל. בן גוריון – הדמות והגדולה. מולד (סדרה חדשה),  כרך ד׳ (כ״ז), חוברת 22 (232) (כסלו תשל״ב, דצמבר 1971), עמ׳ 340–351.
• שפירא, אניטה.  בן־גוריון והתנ״ך : יצירתו של נרטיב היסטורי?  בתוך: העגלה המלאה : מאה ועשרים שנות תרבות ישראל / עורך ישראל ברטל (ירושלים : הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית : מרכז צ׳ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל תשס״ב 2002), עמ׳ 121–146.
• Chazan, Meir. David Ben-Gurion's leadership and Zionist fulfillment. Routledge Handbook on Zionism / edited by Shindler Colin (Abingdon, Oxon ; New York, NY : Routledge, Taylor & Francis Group, 2024), pp. 105–119.
• Kugler, Yossi. Israel, David Ben-Gurion, and the struggle against antisemitism. Israel Affairs, vol. 31, issue 5 (2 July 2025), pp. 697–715.

• שביט, יעקב [ש.י.]  ממעמד לעם. קשת, שנה שבע־עשרה, חוב׳ ב׳ (סו) (חורף תשל״ה 1975), עמ׳ 184.

• כהן, אהרן.  על ״פגישות עם מנהיגים ערבים״. קשת, שנה חמש־עשרה, חוב׳ א׳ (נז) (סתיו 1972), עמ׳ 178–182.