יעל מדיני, סופרת, נולדה בתל אביב בי״ב באלול תר״ץ, 5 בספטמבר 1930 וגדלה בירושלים. בתם של ציפורה ומשה שרת, ראש הממשלה השני, ואחייניתו של אליהו גולומב. למדה מוזיקה בקונסרבטוריון בירושלים. בתקופת מלחמת השחרור שירתה בגדוד השישי של הפלמ״ח. בעלת תואר ראשון ושני מהאנטר קולג׳ ומאוניברסיטת ניו יורק בספרות אנגלית ובפסיכולוגיה חינוכית.
    פירסמה ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים. סיפורי הילדים שלה פורסמו באסופות דוגמת החבר שלי, החברה שלי (2002) ובחוברות לימוד, ותסכיתיה שודרו בקול ישראל. ספרה הראשון לילדים, שירי אלף-בית, ראה אור ב-1961, והרומן הראשון שלה למבוגרים, קווים וקשתות, ראה אור ב-1977 (ספרי סימן קריאה). כך כתבה על הרומן רות אלמוג (2012): ״עלילת הרומאן מתפתחת באיטיות והיא רוויית תשוקות אפלות, שגעון, מין ומוות. דרך הסיפר מיוחדת במינה, מרובת פרטים ודיאלוגים, מאופקת ועצורה, לפעמים ספק ממשית ספק חלומית״. ספרים נוספים פרי עטה: הקבלייר שלי: ועוד סיפורים (1987); הרומן בלדה לטרור (2000); קובץ הסיפורים גן עדן על הגבול (2005); והרומן המרתף (2009). סיפוריה התפרסמו בכתבי עת שונים לספרות בארץ, וסיפוריה באנגלית התפרסמו באסופות שונות. מספריה לילדים ונוער: אלפסי פינת רד״ק (1990); לסבתא יש ציפורים בראש (1993); געגועים (2000).
    ביצירתה מתמודדת מדיני עם המציאות הארץ-ישראלית: עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עם השכול, עם החלום הציוני ושברו. במאמר ביקורת על ספרה בלדה לטרור כותבת רות אלמוג (2001) כי מדיני מתעמתת ביצירתה עם המציאות הטרגית שבה אנחנו חיים באמצעות טכניקות של הרחקה והזרה. היא מוציאה את הסיפור שלה אל מחוץ לתחומי המקום והזמן ועוטפת אותו בנופך אגדתי. דווקא באמצעים אלה, כמו גם באמצעות שפה עשירה, השואבת מכל רובדי העברית, ובאמצעות בניית משפטים מוזיקליים שלתוכם משתרבבות כל העת צרימות, היא מצליחה לנסח אמירה חתרנית וחזקה על המצב הישראלי.
    מדיני זכתה בכמה פרסים – פרס יד ושם ב-1998, פרס זאב ב-1999, פרס אקו״ם בתחום ספרות הילדים והנוער ב-2012 – אך יצירתה, בעיקר למבוגרים, טרם זכתה להכרה שהיא ראויה לה.

נכתב על-ידי רותם רז עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: לקסיקון אופק לספרות ילדים, סודות של סופרים (בעריכת מירי ברוך), המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה]