לילך לחמן, עורכת, משוררת ומתרגמת למדה לתארים ראשון (1974) ושני (1978) בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. את עבודת הדוקטור שלה כתבה במחלקה לאנגלית ולפואטיקה באוניברסיטת ניו יורק (1988). מפרסמת מסות ורשימות ביקורת במוספים שונים לספרות, ובהם מוסף ״ספרים״ של ״הארץ״ ומוסף ״שבת״ של ״מקור ראשון״. לימדה ספרות במסגרות שונות, ובהן אוניברסיטת תל אביב ומכללת ״עלמא״. שיריה הראשונים נדפסו ב־1989, בגיליונו השמיני של כתב העת ״חדרים״ בעריכת הלית ישורון. נשואה לפסל ולצייר צבי לחמן.
    שיריו של אבות ישורון העסיקו אותה הן כיוצרת הן כחוקרת. ב־2009 ראה אור מבחר השירים של ישורון ״מלבדאתה״ בעריכתה (עם הלית ישורון), וב־2011 פורסם קובץ נוסף בעריכתה ושמו ״איך נקרא אבות ישורון״ קובץ ראשון מסוגו הבוחן את ריבוי פניה של היצירה הישורונית. פירסמה ספר שירים יחיד, ״קָרָאת״ (כרמל, 1995), שנפתח במוטו מאת אבות ישורון (״הֱיֻ לִי/ פָּנִים אֶל/ פָּנִים לִי״), וכן ערכה ותירגמה מבחר משיריה וממכתביה של אמילי דיקנסון ושמו ״אולי הלב״ (2006).
    במסה שצירפה למבחר תרגומי דיקנסון העידה כי פרקים לא מעטים ביצירתה של האחרונה ״הפכו נחוצים. באותו רגע היה נדמה לי כאילו אני עצמי כתבתי אותם בגלגול קודם״ (״אולי הלב״, 206). ואכן, דומה שעולמה השירי הוא מעין הכלאה בין שירת האינטימיות המוחלטת והבדידות הדיקנסונית הגמורה (ומעניין לציין כי מבחר זה הוקדש להלית ישורון) ובין הקול המדבר הישורוני, שעיסוקו בלשון מודע ולפרקים אובססיבי, ויש בו משום העמדה מתמדת של האני כמושא לחקירה עצמית. עולמה השירי מציג, כדבריה על דיקנסון, ״קול מרוסק־צלול״ (״שְׁתִיקָתֵךְ אֲנוּשָׁה תְּדַבֵּר מִפִּי״, קובעת הדוברת בשיר ״קָרָאת״, שהעניק לקובץ שיריה את שמו). קול זה משאיר את הקורא כמעין משקיף מן הצד על הוויית קיום קשה וסתומה. מוטיב השב ונשנה בשיריה הוא זה של לידה ולידה מחדש, כמו בשיר ״תמוז ב״ מתוך ״קָרָאת״: ״כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ/ עוֹמֵד עַצְמוֹ/ מִנֶּגֶד, שׁוּב לְהִוָּלֵד״. לא פעם נלווה לו מוטיב הכמיהה למים חיים, שיבקעו מן הסלע.

לילך לחמן בספריה הלאומית

יצירות לילך לחמן בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי אורי הולנדר עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 

• תפיסת השיר והמשורר על־פי ״שירים שונים״ לנתן זך : והערות השוואתיות ל״כל החלב והדבש״ ול״צפונית מזרחית״ (תל-אביב, 1980) <עבודת גמר לתואר ״מוסמך״. אוניברסיטת תל־אביב, 1980>
• Time and space in the romantic long poem : Keat's Hyperion poems and Wordsworth's The prelude (New York, 1988) <דוקטורט, אוניברסיטת ניו־יורק, 1988>
• קראת (ירושלים : כרמל, תשנ"ה 1995) <שירים>
• שירים ועריסות (תל־אביב : תרסט, 2025) <עורך ומוציא לאור – עודד מנדה־לוי>
• זרה ונושמת : מסות (ירושלים : מוסד ביאליק, תשפ״ו 2026) <עריכה מדעית – גלילי שחר>

• מלבדאתה : מבחר, 1934–1991 / אבות ישורון (תל־אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009) <בעריכת הלית ישורון ולילך לחמן. כולל תקליטור הכולל שירים המוקראים על־ידי המשורר>
• איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע״א 2011) <כולל ראיון עם המשורר שערכה בתו הלית ישורון בשנת 1982 וכן ציוני דרך ביוגרפיים. כן נוספה ביבליוגרפיה של ספריו, מחקר ורשימות על יצירתו וראיונות עמו>
• יבוא גדי זהב : אסופת שירי־ערש (בני־ברק : הספריה החדשה לשירה : קו אדום : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015)
• טקסט, רוח ובת־קול : מסות / ג׳פרי הרטמן ; עורכת מדעית – מיכל בן־נפתלי ; תרגום מאנגלית – דבי אילון (תל־אביב : רסלינג, 2018)
• ואת / נורית זרחי (רמת־גן : אפיק – ספרות ישראלית, תשפ״א 2021)
• החושך צבע הצבעים : קריאות ביצירתה של נורית זרחי / עורכות לילך לחמן, קציעה עלון (תל־אביב : גמא, 2022)

• אולי הלב / אמילי דיקינסון (תל אביב : רסלינג, 2006)

• בן־ארי, אלכס.  לברוא את הכלי הנכון.  אלכס בן־ארי <מקוון>, 15 בנובמבר 2011 <פורסם גם במוסף ״ז׳ורנל״ של מעריב>
• הירש, אלי.  איך נקרא אבות ישורון.  ידיעות אחרונות, 7 ימים – במוסף הספרות, ט״ז בתשרי תשע״ב, 14 באוקטובר 2011.
• לאור, יצחק.  להגיד לך מה.  הארץ, תרבות וספרות, י״ד בחשון תשע״ב, 11 בנובמבר 2011, עמ׳ 2.

• בורשטיין, דרור.  יפה עד כדי מחנק.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 722  (ו׳ בטבת תשס״ו, 27 בדצמבר 2006), עמ׳   <פורסם גם באתרו של דרור בורשטיין>
• בן, מנחם.  איפה החרוז?  מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים, ה׳ בחשון תשס״ז, 27 באוקטובר 2006, עמ׳ 29.

• ״אולי הלב״ לאמילי דיקינסון באתר