משה גנן נולד בי״ח בטבת תרצ״ב, 28 בדצמבר 1931 בבודפשט, הונגריה. שהה בגיטו מ-1944 עד השחרור בידי הצבא האדום (18 בינואר 1945). הוריו נספו בשואה. עלה ארצה ב-1947 במסגרת עלית הנוער. התחנך בקיבוץ חפצי-בה והתגייס לפלמ״ח. למד ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים והשלים שלושה תארי מוסמך: בספרות עברית, בספרות כללית ובספרות גרמנית. עבודות הגמר שלו עסקו במדרש ולשון, בשימוש במדרשים ביוסף ואחיו לתומס מאן וביצירתו של פנחס שדה. האחרונה יצאה לאור כספר: אני נושא את שירי אל הרעב לרוח – פנחס שדה והשירה הדתית (2005). גנן מפרסם יצירות, תרגומים ומאמרים בכתבי עת שונים.
    ספרו הראשון פרוזה ושירה (קליפסו, 1983) הוא קובץ סיפורים הכולל גם מספר שירים. הסיפורים עוסקים בתכנים קשים, חלקם אוטוביוגרפיים, אך כתובים בסגנון נמלץ ובמשלב גבוה מאוד, רווי שיבוצים מקראיים: ״הגב׳ אברמסון כבר פרשה על קרשי עגלתה ערופת הטל את מיטב מרכולתה״ (עמ׳ 39). סגנון זה מסורבל ועודף בסיפורים, אך משתלב ביתר קלות בשירים. ספרו השני, הארות – פרוזה ושירה (עקד, 1987), בנוי באופן דומה, אך סגנונו מעודן יותר ואיכותו משופרת. מרכזיים בספר מוטיב החלומות ומרכיבים אוטוביוגרפיים. ספרו השלישי, שירי מגירה (1993), כולל שירים בלבד, שחלקם פורסמו בספרים הקודמים. הספר אקלקטי מאוד. בין הצורות והסגנונות גם שירים בצורת טַנְקָה (צורה יפנית מסורתית) ומספר שירים באנגלית. לעומתו סונטים למריאן (2007) כתוב כולו שירי אהבה בצורת סונטים.
    גנן עוסק גם בתרגום מאנגלית, הונגרית וגרמנית. מקום מרכזי ביצירתו תופסים תרגומי שירה משומֵר שנעשו מאנגלית: פואמות שומֵריות (1998) ושירים משומֵר (2002). זהו תרגום-עיבוד חופשי, לא מדעי במכוון, ולטענת המחבר מעין וריאציה על היצירות המקוריות (שירים משומר, 67).
    משה גנן נפטר בירושלים בכ״ג בְּתִשְׁרֵי תשפ״ב, 29 בספטמבר 2021.

נכתב על-ידי יעל בלבן לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: גרנות, ויקיפדיה]

ספריו: