יחזקאל קויפמן נולד בדוּנאַיֶיבצי, פודוליה (כיום בתחומי אוקראינה) בכ"ד בכסלו תר"ן, 17 בדצמבר 1889. שקד בהתמדה על לימודי-קודש. לפי עצתו של יעקב פיכמן, שהורה באותה עיר, יצא ב-1906 לאודיסה ולמד ב"ישיבה הגדולה" בראשותו של חיים טשרנוביץ. משם עבר לסט. פטרבורג ללמוד ב"קורסים למדעי המזרח". ב-1913 יצא לשווייץ וסיים לימודיו בפילוסופיה ובלשנות שמית באוניברסיטת ברן (1918).עסק בעבודות ספרותיות עם חיים טשרנוביץ, שישב בלוזאן. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לגרמניה וחי לסרוגין בברלין ובפיכטנגרונד תוך כדי עבודה באנציקלופדיה היהודית בשתי הלשונות: עברית וגרמנית, אשכול. ב-1929 עלה ארצה והשתקע בחיפה. הוא הורה בבית הספר הריאלי בחיפה עד 1949. מאותה שנה עד פרישתו ב-1957 שימש פרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים.
    קויפמן החל דרכו בספרות בסיפור ("העולם", שנה ג', גל' 41־42, כסלו תר"ע). אולם נטש מיד תחום זה ועבר להגות ומאמרו העיוני הבולט הראשון היה מוקדש להתדיינות עם אחד-העם (ב"השלוח", כרך ל', תרע"ד). בהשגות אלה על אחד-העם, שכל עיקרן: סתירת השקפת-היסוד של אחד-העם בעניין "חפץ הקיום הלאומי" ביהדות כתחליף לדת, באה לידי גילוי השקפתו שהינחתה אותו בכל דרכו המדעית מאז ועד ימיו, שהיסוד הדתי הוא הגורם העיקרי ביהדות ושום תחליף אחר לא ישווה לו. (תחנות ביניים בהגות פילוסופית כללית: תיזת-הדוקטור, עיונים במשנת קאנט, תרגום "תורת המונאדות" ללייבניץ ב"החקופה" כ"ה). תיזה זו פיתח תחילה בעיונים בגורל ישראל במשך הדורות בספרו גולה ונכר. שיקע כאן בתחום ההיסטוריה הקדומה אך גרעיני-יסוד שפיתחם רק לאחר מכן. ביקש להפריך ולסתור את כל הפתרונות לקיום ישראל בגולה ועם שלילתו את הגולה בצורה קיצונית לא ראה גם בארץ-ישראל אלא אחד הפתרונות ליד פתרונות טריטוריאליסטיים אחרים. עיונים אלה בירר גם בבעיות-יום-ושעה בספרו, שבו כינס מהפובליציסטיקה העיונית שלו, בחבלי הזמן (קובץ מחקרים ומאמרים בשאלות ההווה. תרצ"ו) וכן עיבד קצת פרקים מגולה ונכר תוך הדגשת האקטואלי השופע מהם לבעיות היום, בצירוף פרקים חדשים בספרו בין נתיבות (פרקים בחקר המחשבה הלאומית. תש"ד).
    מתוך תהייה על הגורם הדתי המכריע בתולדות ישראל במשך כל הדורות התחקה על ראשית התהוות העם והדת ("מה שמתרחש בקרב העם היהודי בהווה ומה היא מגמת חייו לעתיד – אפשר לתפוס רק מתון סיקור כל תולדותיו מתוך חקר הגורמים שפעלו בחייו מימי קדם ועד הדורות האחרונים") ומראשית שנת השלושים החל לפרסם פרקים מספרו זה: תולדות האמונה הישראלית (פרקים נדפסו תחילה בגרמנית באכסניה המרכזית לחקר המקרא בשנים 1930, 1933),  ואילו הספר עצמו החל, לצאת חלקים חלקים מתרצ"ז (כרך א', ספרים א-ג. תרצ"ז-תרצ"ח; כרך ב', ספרים א-ב. תש"ח ; כרך ד' ספר א' תשט"ז. מגיע עד סוף היצירה הספרותית והדתית בתקופת פרס. כמה הדפסות. במהדורת תשי"ד מצוי מבוא נוסף). כאן יצא לסתור את אחד מיסודות האיתנים של ביקורת המקרא המודרנית ובייחוד זה הקשור בוולהויזן. בקבלו בדרך כלל את חלוקת המקורות ביקש לסתור את היסוד ההתפתחותי של אמונת-ישראל הקדומה ולעומתו העמיד את התיזה שלו בדבר המונותיאיזם שהוא קדום ביותר והיה בבחינת התגלות והוא הפותח את ראשית שלבי העם ואמונתו. מתוך עיסוקו זה בכל רחבי הספרות המקראית יצאו לאחר מכן פירושיו בצירוף מבואות מקיפים לספרי יהושע (1959 ואילך) ושופטים (1962 ואילך) והסיפור המקראי על כיבוש הארץ (תשט"ו). לאחר מותו כונסו מרבית מחקריו באסופה מכבשונה של היצירה המקראית (תשכ"ו. שתי הקדמות קצרות מי. ליוור ומ. הרן). היה מעורכי כתבי העת לתרבות ולחינוך "עתידנו" (ברלין, 1924) והשתתף בספרו של ח. טשרנוביץ קיצור התלמוד וסייע עמו בעריכת אוצר לשון המקרא והתלמוד לא"ב גברונסקי (ליפסיה, 1924). אף ערך פרקי הלכה (עם יהושע גוטמן. א-ב. ת"ש-תש"ג) וליקוטי רנ"ק (תש"י). בנוסף לכך השתתף בעיתונות ובכתבי-עת וקבצים ספרותיים בענייני ספרות, מדע ועוד. יחזקאל קויפמן זכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בשנת תרצ"ג על ספרו גולה ונכר ובשנת תשט"ז על חיבורו המקיף תולדות האמונה הישראלית. בשנת תשי"ח הוענק לו פרס ישראל למדעי היהדות.
    יחזקאל קויפמן נפטר בירושלים בכ"א בתשרי תשכ"ד, 9 באוקטובר 1963.
[מקורות: קרסל, תדהר, ויקיפדיה]

• גולה ונכר : מחקר היסטורי-סוציולוגי בשאלת גורלו של עם ישראל מימי קדם ועד הזמן הזה (תל אביב : דביר, 1929־1932)
• תולדות האמונה הישראלית : מימי קדם עד סוף הבית השני (תל אביב : מוסד ביאליק על-ידי דביר, תרצ"ז-תשט"ז)
• בין נתיבות : פרקים בחקר המחשבה הלאומית (חיפה : בית הספר הריאלי העברי, תש"ד 1944) <מהדורה שניה מורחבת יצאה לאור בתשי"ב 1952>