לדלג לתוכן

טימור לנג

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טימור לנג
לידה 9 באפריל 1336 עריכת הנתון בוויקינתונים
שאחריסאבז, צ'אגאטאי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בפברואר 1405 (בגיל 68) עריכת הנתון בוויקינתונים
פאראב, השושלת הטימורית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה גור-י אמיר עריכת הנתון בוויקינתונים
תארים ביי, mirzā, אמיר עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אסלאם סוני עריכת הנתון בוויקינתונים
בנות זוג
  • Saray Malik Katun עריכת הנתון בוויקינתונים
  • Uljay-Turkan aga עריכת הנתון בוויקינתונים
  • Cholpan-Mulk Aga עריכת הנתון בוויקינתונים
  • Dilshad aga עריכת הנתון בוויקינתונים
ילדים שאהרוח', Umar Shaikh, Aka Begi, Jahangir Mirza ibn Timur, Miran Shah, Jahanshah Mirza עריכת הנתון בוויקינתונים
אמיר
9 באפריל 1370 – 14 בפברואר 1405
(34 שנים)
חליל סולטאן ←
שירות ביטחוני
דרגה Baig, mirzā, כגן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טימור (שנות ה-1320 – 17/18 בפברואר 1405), הידוע גם בשם טימור לנג (טאמרלן),[1] הידוע היסטורית בעיקר בשם אמיר טימור או בכינויו סאחב-קראן.[2] (במקור מטורקית צ'אגאטאי: Temür פירוש השם "ברזל"; 1336, שאהר-י סאבז – 17 או 18 בפברואר 1405.[3] נקרא גם בשם טמרליין) היה כובש טורקו-מונגולי, המושל הראשון של השושלת הטימורית, ומייסד האימפריה הטימורית, אשר שלטה על שטחי אפגניסטן, איראן ומרכז אסיה של ימינו. הוא לא הובס מעולם בקרב, ובאופן נרחב, נחשב לאחד המצביאים והאסטרטגים הצבאיים הגדולים בהיסטוריה, וכן לאחד האכזריים והקטלניים שבהם.[4][5] טימור נחשב גם לפטרון גדול של האמנויות, שכן קיים קשרים עם חוקרים ומשוררים כגון אבן ח'לדון, חאפז וחאפט'-י אברו. שלטונו הוביל לרנסאנס הטימורי.

טימור היה האחרון מבין הכובשים הנוודים הגדולים של הערבה האירואסייתית, ואימפריה שלו סללה את הדרך לעליית האימפריות המוסלמיות המאורגנות והיציבות יותר של אבק השרפה במאות ה-16 וה-17.[6][7] טימור היה ממוצא טורקי ומונגולי כאחד, וייתכן שלא היה צאצא ישיר של אף אחד מן הצדדים, אך חלק עם ג'ינגיס חאן אב קדמון משותף מצד אביו,[8][9] וחלק מהחוקרים שיערו שאמו הייתה צאצאית של החאן.[10] הוא ביקש בבירור להחיות את מורשתו של ג'ינגיס חאן וראה את עצמו כמשקם האימפריה המונגולית. לפי ז'ראר שאליאן, טימור ראה עצמו כיורשו של ג'ינגיס חאן.[11][12]

טימור כינה עצמו "חרב האסלאם". הוא היה פטרון של הדת והאמנויות, אך בשנותיו האחרונות כינה עצמו "ראזי" (בערבית: غازي, לוחם דתי). עד תום שלטונו, השיג טימור שליטה מלאה על כל שרידי חאנות צ'אגאטאי, השושלת האילח'אנית, ואורדת הזהב, ואף ניסה לשקם את שושלת יואן בסין. צבאותיו של טימור היו רב-אתניים ומעוררי אימה רבה, והשמידו חלקים נרחבים מאסיה, אפריקה ואירופה.[13] מעריכים כי מסעותיו הצבאיים גרמו למותם של מיליוני בני אדם.[14][15] מכל האזורים שכבש, מדינת ח'ווארזם, (היום בשטחים השייכים לאוזבקיסטן וטורקמיסטן) סבלה בעיקר, שכן מרדה בו שוב ושוב.[16] טימור ערך חמישה מסעות צבאיים נגד ח'ווארזם.[17]

הוא היה סבו של הסולטאן הטימורי, האסטרונום והמתמטיקאי אולוג בג, אשר שלט במרכז אסיה בין 1411 ל-1449, וסב-סב-סבו הרחוק של באבור (1483–1530), מייסד האימפריה המוגולית.[18][19]. טימור ושושלתו נחשבים על ידי רבים כמייסדי האומה האוזבקית.

מוצאו של טימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טימור קיליצ'י (ברזל בטורקית צ'אגאטאי,"קיליצ'י" צולע) נולד בשנת 1336 בטראנסאוקסאניה בעיר שאחריסאבז ("העיר הירוקה"), כשמונים קילומטרים דרומית לסמרקנד, הנמצאת באוזבקיסטן של ימינו.

אביו של טימור היה טרע'אי (Taraghay), אחד מהאמירים המכובדים של שבט הברלס (Barlas). הברלס היו שבט מונגולי, שמקורו היה ככל הנראה באחד הטומנים של צ'אגאטאי. כך ההיסטוריון פיטר ג'קסון טוען שטימור היה בעל "מוצא מונגולי בלתי מעורער". היסטוריוגרפיה טימורית, כגון "זפר-נאמה" מאת יזדי, "זבדת אל-תואריח'" מאת חאפט'-י אברו, ו"מועיז אל-אנסאב", מתחקה אחר מוצאו מצד אביו מטומביניי חאן, אב קדמון בקו הגברי של ג'ינגיס חאן.[20][21] אבי-אבותיו של טימור, קראצ'אר נויאן, המתואר ביצירות טימוריות כנין-נינו של טומאניי, היה מפקד צבאי בשירות ג'ינגיס חאן, ולימים הוצב לצד בנו של האחרון, צ'אגאטאי, בטרנסאוקסאניה.[22][23] אף שיש מעט אזכורים של קראצ'אר ברשומות מהמאות ה-13 וה-14, מקורות טימוריים מאוחרים יותר הדגישו מאוד את תפקידו בתולדותיה המוקדמות של האימפריה המונגולית.[24] היסטוריוגרפיה זו גם קובעת כי ג'ינגיס חאן ביסס לימים את "ברית האבהות והבנות" בכך שהשיא את בתו של צ'אגאטאי לקראצ'אר.[25] באמצעות מוצאו הנטען מנישואין אלה, יכול היה טימור לטעון לקרבת משפחה עם חאני צ'אגאטאי.[26]עם זאת, בעוד ש"ג'אמע אל-תוואריח'" מאת רשיד א-דין וההיסטוריה הסודית של המונגולים מייחסים מוצא משותף עם ג'ינגיס חאן לשבטו של טימור בכללותו, אין עדות כתובה מתקופת חייו של טימור או קודם לכן המקשרת אותו עצמו ישירות אליו. בני הברלס אימצו מנהגים טורקיים ובזמן היוולדו של טימור כבר היה האסלאם נפוץ למדי בקרבם. טימור נולד בשנה בה מת האילח'אן אבו סעיד. אחרי מותו של אבו סעיד חלה התפוררות מהירה של האילח'אנאת, והאילח'אנים הפכו לשליטי בובות של שושלות מונגוליות זוטרות ובעיקר הח'ובאנים (Chobanids) והג'אלאירים (Jalayrids). ב-1346 התפורר גם האולוס של צ'אגאטאי והשלטון בטראנסאוקסניה עבר לידיהם של שבטים טורקיים וטורקו-מונגוליים, שכדי להשיג לגיטימציה לשלטונם המשיכו למנות שליטי בובות מבית צ'אגאטאי ולעיתים גם מבית אוגודיי.

מוצאה של אמו של טימור, תקינה חאתון, פחות ברור. ה"זפר-נאמה" מסתפק בציון שמה בלבד, ללא כל מידע על רקעה. יוחנן השלישי, ארכיבישוף סולטאניה, כתב ב-1403 כי הייתה ממוצא נחות.[22] ה"מועיז אל-אנסאב", שנכתב עשרות שנים מאוחר יותר, קובע כי הייתה קשורה לשבט היאסאאורי, ששטחיו גבלו בשטחי הבארלאס. אבן ח'לדון סיפר כי טימור עצמו תיאר לו את מוצא אמו מהגיבור הפרסי האגדי מנוצ'הר.[27] אבן ערבשאה שיער כי הייתה צאצאית של ג'ינגיס חאן.[28] ה"ספרי טימור" מהמאה ה-18 מזהים אותה כבתו של 'צדר אל-שריעה', המכונה, כך משוער, על שם החוקר החנפי עוביד אללה אל-מחבובי מבוכרה.[29]

כמעט כל בני זמנו של טימור זיהו אותו כמונגולי, ובהם אבן ח'לדון, שנפגש אישית עם טימור בדמשק ב-1401, ההיסטוריון הערבי אבן ערבשאה, והשליח הקסטיליאני רוי גונזלס דה קליבחו, שנפגש עם טימור ב-1404. ביצירתו המתארת את מפגשו עם טימור, מכנה אותו אבן ח'לדון "סולטאן המונגולים ("מוע'ול") והטטרים ("טטאר")", ומתאר את שפת חצרו כ"שפה המונגולית ("אל-לסאן אל-מוע'ולי")". הוא גם משתמש במונח "צ'אגאטאי" ("ג'קאטאי") לצד הכינוי "מונגולי" ("מוע'ול") כשהוא מתייחס לטימור ולמפקדיו. קליבחו גם מדווח כי לאחר מותו של צ'אגאטאי חאן, החלו הנוודים הטימוריים לכנות עצמם צ'אגאטאים, וכי ייחסו את מוצאם למונגולים של ג'ינגיס חאן ("טרטארוס"). אבן ערבשאה מכנה את צבאו של טימור "טטרים", ותוך ציטוט דבריו של טימור עצמו, מתאר גם אותו וגם את הקארה-טטרים — קבוצה ששרדה ממונגולי האילח'אנות והתגוררה באנטוליה — כשייכים לאותו עם.

היסטוריונית מערבית של מרכז אסיה, ביאטריס פ. מאנץ, מומחית מובילה בהיסטוריה הטימורית, בחנה לעומק את אופייה של הזהות הטורקית במדינות שירשו את המונגולים, ובהן הטימורים. בניתוחה את "העולם הטורקו-מונגולי" שבו עלה טימור לשלטון, טוענת מאנץ בשכנוע כי האליטות הנוודיות המוסלמיות דוברות הטורקית של מרכז אסיה שלאחר המונגולים גילו נטייה מונגולית מובהקת. לפיכך היא מאפיינת את טימור כאיש שהיה "בו-זמנית מוסלמי, טורקי ומונגולי", ומפרשת את הזהויות הקולקטיביות דוברות הטורקית החדשות של התקופה שלאחר המונגולים — כגון הצ'אגאטאים (הטימורים), הקזחים והאוזבקים — כווריאציות של זהות מונגולית.[30]עם זאת, טימור וצאצאיו (הטימורים) ראו עצמם כשייכים לאולוס המונגולי, וכך גם נתפסו בעיני בני זמנם. הם הזדהו עם המונגולים הצ'אגאטאים, וכך גם זיהו אותם הסובבים אותם. הזהות המונגולית של טימור לא נבנתה כניסיון להעניק לגיטימיות לשלטונו; היא שיקפה את מוצאו האתני והייתה תוצר של ייחוסו המונגולי.

הקשר הגנאלוגי בין טימור לג'ינגיס חאן, לפי מקורות טימוריים
המיקום המקורי של שבטו המונגולי של טימור, הבארלאס

חיים מוקדמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיוקן הידוע המוקדם ביותר של טימור, שהוזמן זמן קצר לאחר מותו בין 1405–1409 בידי נכדו ח'ליל סולטאן, עבור אילן יוחסין טימורי מאויר (TSMK, H2152).[31]

טימור נולד בטרנסאוקסאניה, סמוך לעיר קש (כיום שאחריסאבז, אוזבקיסטן), כ-80 קילומטרים (50 מיל) דרומית לסמרקנד, אז חלק מחאנות צ'אגאטאי.[דרוש מקור] שמו, "תמור", פירושו "ברזל" בצ'אגאטאית, שפת אמו (השוו האוזבקית "תמיר", הטורקית "דמיר").[32] סביר כי הוא קרוב אטימולוגית לשם לידתו של ג'ינגיס חאן, "תמוג'ין", שאילה מהטורקית המשותפת *"תמורצ'י (ן)" שפירושה "נפח".[33][34]

היסטוריוגרפיה שושלתית טימורית מאוחרת יותר טוענת כי טימור נולד ב-8 באפריל 1336, אך רוב המקורות מתקופת חייו נותנים גילאים העולים בקנה אחד עם תאריך לידה בסוף שנות ה-1320. מספר חוקרים חושדים כי תאריך 1336 נועד לקשור את טימור למורשתו של אבו סעיד בהאדור חאן, שליטה האחרון של האילח'אנות וצאצא של הולאגו חאן, שנפטר באותה שנה.[35][36]

כאמור לעיל, טימור היה בן שבט הבארלאס, שבט מונגולי[37][38] שעבר טורקיפיקציה בהיבטים רבים.[39][40][41][42][43] אביו, טאראגאי, תואר כאציל משני בשבט זה. עם זאת, החוקרת מאנץ טוענת שטימור אולי המעיט לימים בחשיבות מעמדו החברתי של אביו כדי שהצלחותיו שלו ייראו יוצאות דופן יותר. היא קובעת שאף שאינו מוחזק כמי שהיה רב עוצמה במיוחד, טאראגאי היה אמיד ומשופע השפעה במידה סבירה.[36] הדבר ניכר ב"זפר-נאמה",(ספרו של שאראף אל דין עלי-יזדי העוסק בחייו של טימור) הקובע כי טימור שב לימים למקום הולדתו בעקבות מות אביו ב-12 במרץ 1360, מה שמרמז על דאגה לענייני עיזבונו.[44] חשיבותו החברתית של טאראגאי נרמזת גם על ידי ערבשאה, המתאר אותו כאיל הון בחצרו של אמיר חוסיין קרה-אונאס.[28] נוסף על כך, אביו של האמיר חמיד כרייד הגדול ממוע'וליסתאן מתואר כידידו של טאראגאי.[45]

שנותיו הראשונות של טימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו הוכשר טימור בפרשות ובירי מקשת בדומה לכל צעיר מהשבטים הנוודים של הערבה. בנוסף לטורקית למד טימור גם לדבר פרסית אף על פי שלא למד קרוא וכתוב. כבר מצעירותו התבלט טימור כמנהיג וחלק מבני הברלס בחרו לשרת תחת פיקודו. בילדותו, טימור וחבורה קטנה של חסידים פשטו על נוסעים לשם רכוש, בעיקר בעלי חיים כגון כבשים, סוסים ובקר.[36] בסביבות שנת 1363, מאמינים כי טימור ניסה לגנוב כבשה מרועה אך נורה בשני חצים, אחד ברגלו הימנית ואחד בידו הימנית, שם איבד שתי אצבעות. שתי הפציעות הותירוהו נכה לכל חייו. יש הסוברים כי פציעות אלה אירעו בעת ששירת כשכיר חרב אצל חאן סיסתאן, באזור המכונה כיום דשת-י מרגו שבדרום-מערב אפגניסטן. פציעותיו ומוגבלותו של טימור הולידו את הכינוי "טימור הצולע" או "תמור(-י) לנג" בפרסית, שממנו נגזר השם טאמרלן, השם שבו הוא מוכר בדרך כלל במערב. טימור הפך לאמיר חשוב בטראנסאוקסאניה ובזכות בריתות משתנות שכרת עם גורמי הכוח החזקים באזור החל לקבל תפקידים שלטוניים.

מפקד צבאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
טימור רכוב על סוסו בקרב מול טוכטמיש, חאן אורדת הזהב. כתב יד מהשנים 1420–1440 (צבוע חלקית), אולי מהראת. Topkapi H.2153

בסביבות 1360 צבר טימור מוניטין כמפקד צבאי, שכוחותיו היו ברובם בני שבטים טורקיים מהאזור.[12] הוא נטל חלק במסעות בטרנסאוקסאניה לצד חאן חאנות צ'אגאטאי. במסגרת כרית ברית משפחתית ואינטרסנטית עם אמיר קזע'אן, מדיחה ומחריבה בולגריה של הוולגה, הוא פלש לח'וראסאן[46] בראש אלף פרשים. זה היה המסע הצבאי השני שהוביל, והצלחתו הובילה לפעולות נוספות, ובהן שעבוד ח'ווארזם ואורגנץ' במצור אורגנץ' של 1379.

לאחר רצח קזע'אן, פרצו סכסוכים בין הטוענים הרבים לשלטון הריבוני. תע'לע' תימור מקאשגאר, חאן חאנות צ'אגאטאי המזרחית, אף הוא צאצא של ג'ינגיס חאן, פלש ובכך שיבש את המאבקים הפנימיים. טימור נשלח לנהל משא ומתן עם הפולש, אך תחת זאת הצטרף אליו וזכה בטרנסאוקסאניה כתגמול. בסביבות אותה תקופה מת אביו, וטימור הפך גם לראש שבט הבארלאס. תע'לע' ניסה אז להעמיד את בנו איליאס חוג'ה על טרנסאוקסאניה, אך טימור הדף פלישה זו בכוח קטן יותר.[46]

העלייה לשלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו הפחית טימור את חאני צ'אגאטאי לכדי מנהיגים סמליים בעוד הוא שלט בשמם. גם בתקופה זו הפכו טימור וגיסו אמיר חוסיין, שתחילה היו יחדיו פליטים ונוודים, ליריבים ולמתנגדים. היחסים ביניהם הידרדרו לאחר שחוסיין נטש את המאמצים לבצע את פקודותיו של טימור לחסל את איליא חוג'ה (מושלה לשעבר של מאוראננהר) בסמוך לטשקנט.

טימור רכש לו תומכים בבלח', ובהם סוחרים, בני שבטו, אנשי דת מוסלמים, אצולה ועובדי אדמה, הודות לנדיבותו בחלוקת רכושו עמם. הדבר ניגד את התנהגותו של טימור לזו של חוסיין, שהתנכר לאנשים הללו, נטל מהם רכוש רב באמצעות חוקי מיסוי כבדים, והוציא באנוכיות את כספי המיסים על בניית מבנים מפוארים. בסביבות 1370 נכנע חוסיין לטימור ולימים נרצח, מה שאפשר לטימור להיות מוכרז רשמית כריבון בבלח'. הוא נשא לאישה את אשתו של חוסיין, סאראי מולכ חאנום, צאצאית של ג'ינגיס חאן, מה שאפשר לו להפוך לשליט הקיסרי של שבט הצ'אגאטאי.

עלייתו של טימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצעות בריתות נישואין מוצלחות עם האריסטוקרטיה של מרכז אסיה, עלו יוקרתו של טימור ומעמדו. נישואיו לסאראי מולכ ח'אטון (Sarai Mulk Khatun), שהייתה בתו של הח'אן הגדול האחרון מבית צ'אגאטאי, העניקו לטימור שיוך לשושלת הג'ינגיסית. טימור לקח לעצמו את הכינוי קורגן (Kurgan) הלקוח מהמילה המונגולית קורוגן (Kuregen), שמשמעה בעל הבת. אחרי מותו של טימור יוחס למשפחתו מוצא משותף לזה של משפחתו של ג'ינגיס חאן. עם זאת בתקופת חייו לא טען טימור למוצא משותף עם המשפחה הג'ינגיסית ואף לא לקח את התואר ח'אן השמור לג'ינגיסים. טימור הסתפק בתארים אמיר-י בוזורג (נסיך גדול בפרסית) ואל-אמיר אל-כביר (נסיך גדול בערבית) ובכינוי קורגן.

מסעות הכיבושים של טימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טראנסוקסיאניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טראנסאוקסאניה או "טראנסאוקסיאנה" (פירוש מילולי בלטינית: "מעבר לנהר האוקסוס"; שמות נוספים: בערבית:ما وراء النهر Ma Wara' un-Nahr שפירושו "מעבר לנהר", בפרסית: فرارود "Varārud") הוא שטח נרחב במרכז אסיה הנפרש בין נהרות אמו דריה בדרום מערב לסיר דריה בצפון מזרח, כיום בין אוזבקיסטן, טאג'יקיסטן ודרום קזחסטן. הנהרות נשפכים אל ימת אראל. המושג נכנס לשימוש בזמן כיבושיו של אלכסנדר מוקדון אז נהיה לגבול צפון-מזרחי של האימפריה שלו במאה ה-4 לפנה"ס. מאז ועד הכיבוש הערבי התרבות באזור נשארה שילובם של תרבויות יוון, פרס, סין ובודהיזם וקיבלה שם סרינדיאנית.

בתקופת הממלכה האחמנית באיראן חלק מן האזור קיבל את השם סוגדיאנה שבתקופת האימפריה הסאסאנית התפשט לכלל האזור על מנת להבדילו מן באקטריה הסמוכה. בין תקופת הממלכה לאימפריה הוא נכלל בשליטת הממלכה הסלאוקית, הממלכה היוונית של באקטריה, האימפריה הפרתית ואימפריית קושאן.

מגלה ארצות סיני ג'אנג צ'יאן היה הסיני הראשון המתועד שסיפר על האזור אותו הוא ביקר ב-126 לפנה"ס יחד עם ביקורו בבאקטריה ופרתיה.

מפת האימפריה הטימורית בשנת 1405

אורדת הזהב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מיריביו הידועים של טימור היה טוכטמיש - הח'אן של אורדת הזהב. טוכטמיש עלה לשלטון בסיועו הישיר של טימור, שסייע לו לנקום ברוסים את חרפת קרב קוליקובו. טוכטמיש התחזק ופלש לאזור אזרבייג'ן וטראנסאוקסאניה ונוצח על ידי טימור ב-1391, פלש בשנית לקווקז בשנת 1395 עד שנהדף על ידי פלישת טימור לרוסיה, וברח אל נסיך ליטא ויטאוטס.

ב-1399 יצאו טוכטמיש וויטאוטס למאבק האחרון בטימור בראש צבא גדול של רוסים, ליטאים, פולנים ואף צלבנים מהמערב, והובסו בקרב על הנהר וורסקלה (אנג'), בשטחי אוקראינה של ימינו.

הקווקז

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הפלישות הטימוריות לגאורגיה

איראן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגיעו לגיל שישים יצא טימור למערכה קצרה בהודו ב-1398, במהלכה שעטו כוחותיו לאורך נהר האינדוס דרך מדינת פנג'אב ועד לדלהי, בהותירם אחריהם שובל של ערים הרוסות ואת גופות תושביהן.

סוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השיבה מהודו כוחותיו פרצו מחדש מערבה תוך מאבק נגד הסולטנות הממלוכית ונגד הטורקים העות'מאנים. בנובמבר 1400 הגיעו צבאותיו של טימור אל שערי חלב. לאחר קרב שנערך במישור בפתח העיר והוכרע בזכות בוגד מבין הממלוכים בתוך פחות משעה, נפלה העיר לידי הכוחות הטימוריים. משם פנה טימור לדמשק אותה כבש ב-24 במרץ 1401 ובכך הושלם כיבוש סוריה.

עיראק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1401 כבש טימור את בגדאד, וטבח ב-20,000 מתושביה. טימור תבע מכל אחד מחייליו לשוב כשבידיו לפחות שני ראשים כרותים מוצגים לראווה. חייליו היו כה מפוחדים עד כי מסופר שטבחו שבויים שנשבו בקרבות מוקדמים על מנת לעמוד במכסה.

אסיה הקטנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב אנקרה

ב-1402 פלש לאנטוליה תוך שהוא מביס את באיזיט הראשון, הסולטאן העות'מאני, וכבש את סמירנה (איזמיר של היום) מידי הצלבנים של רודוס.

סין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1404 יצא טימור למסע מלחמה נגד סין אך הלוחם הזקן נתקף בשפעת בדרכו לשם ומת [במחנה צבאו] בסמוך לעיר אוטראר ב-18 בפברואר 1405. במותו השתרעה נחלתו מהוולגה והמפרץ הפרסי ועד האינדוס.

הדחף המניע של טימור ושיטות הפעולה שלו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טימור הצליח בימי חייו לכבוש את טראנסאוקסאניה, להתפשט בתוך הערבה ולכבוש חלק ניכר משטחי אורדת הזהב, להשתלט על איראן ועל אפגניסטן, ולערוך מסעות מלחמה לתוך אנטוליה, הודו וסין. עם זאת, בחינה מדוקדקת של מסעות המלחמה של טימור מעלות כי לא היו לו שאיפות לאימפריה עולמית כפי שהיו לג'ינגיס חאן וליורשיו הח'אנים הגדולים אוגדיי, גויוק ומונגקה. מוקד תשומת הלב של טימור התרכזה בטראנסאוקסאניה ובסביבותיה.

הפלישה לאיראן התבצעה ככל הנראה לא על-מנת לכבוש אותה אלא כדי לפרוש עליה את שליטתו הפוליטית. טימור הביס את גורמי הכוח העיקריים שהיו באיראן והפך אותם לפרוטקטוראטים. סיבה חשובה לא פחות הייתה לשדוד באופן שיטתי את איראן ולהעביר רכוש, בעלי חיים ושבויים משועבדים לבירה שהקים בסמרקנד. טימור נהג לשלוח גובי מיסים מלווים במענים כדי להחרים כסף ורכוש מכל אזור שהכפיף תחת שלטונו באיראן וכן גם באזורים מיושבים אחרים. באיראן השיג טימור כמות כה גדולה של שלל, שגובי המיסים שלו השקיעו מאמץ רב בחיפוש אחר בהמות משא, על-מנת להוביל שלל זה בחזרה לסמרקנד.

טימור ניסה על פי רוב להשתלט על הערים המבוצרות באיראן באמצעות משא ומתן של כניעה תמורת כופר כספי. ערים שנכבשו בכוח היו נבזזות בפראות על ידי הצבא הטימורי, לפי הנוהג המקובל על צבאות נוודים, רק חלק קטן מהרכוש היה מגיע לטימור עצמו. לפיכך, הפך טימור את הפחד לאחד מכלי הנשק העיקריים שלו בהכנעת ערים באמצעות משא ומתן. בעיר שנכבשה אחרי שסירבה להיכנע, היו הלוחמים של הצבא הטימורי הורגים את הגברים ואונסים את הנשים ואת הילדים. את הניצולים מהטבח היו מובילים כעבדים לסמרקנד. מחוץ לערים שנענשו בצורה זו היו מוקמות פירמידות של גולגולות (minārahā). ב-1388 התקיפו התושבים של אספהאן את גובי המיסים של טימור. הכוחות של טימור כבשו את העיר וערכו טבח בתושביה. עד ראייה מהתקופה מספר על 28 מגדלים של גולגולות, שהועמדו בצד אחד של אספהאן, כאשר בכל מגדל כ-1,500 גולגולות. בכיבוש בגדאד, הורה טימור לכל אחד מלוחמיו לחזור עם לפחות שני ראשים. בדרך חייו לא היה טימור מוסלמי אדוק ובמסעות הכיבושים שלו הרג מאות אלפי מוסלמים. עם זאת, נהג טימור להעניק חנינה לאנשי דת, לדרווישים, לקאדים ולצאצאים של משפחת הנביא.

הערכת פועלו של טימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא הטימורי בקרב

המקורות הרבים מתקופתו של טימור מאפשרים לנו ללמוד לא רק על מסעות המלחמה שלו ועל פעולותיו השלטוניות אלא גם על אופיו ועל דעותיו. יתרה מזאת, אנו יודעים גם כי היה גבוה ורחב כתפיים, עם צליעה ברגל ימין, ויד ימין מתפקדת באופן חלקי, שניהם תוצאה של פצעי קרב.

טימור היה גאון צבאי מהמעלה הראשונה ומסעותיו הצבאיים תוכננו לאורך זמן ובקפידה רבה. עם זאת כמדינאי לא עמד טימור על אותה מדרגה כג'ינגיס חאן. טימור לא נהג לעשות רפורמות מנהליות ולא טרח לבסס את שלטונו בשטחים שכבש על יסודות איתנים. למרות האמור לעיל, טימור נקט בפעולות שיקום בשטחים שכבש, הקים מערכות השקיה מתוחכמות, השליט חוק וסדר באימפריה שלו והקים מערכת דואר רחבת היקף.

טימור כבש את סמרקנד ב-1369 והפך אותה לעיר הבירה של האימפריה שלו. במשך כל זמן שלטונו עיטר טימור את סמרקנד במבנים מפוארים. אחת מהמטרות העיקריות של מסעות המלחמה של טימור נועדו להשיג את המשאבים הכספיים, את החומרים ואת האומנים הנחוצים להמשך פיאורה של סמרקנד.

אף על פי שהיה אנאלפבית, גילה טימור עניין רב בהיסטוריה של הטורקים, הפרסים והערבים. טימור אף התעניין בתאולוגיה, באסטרולוגיה וברפואה. מלומדים ידועים רבים הגיעו לבקר את טימור, ביניהם היה גם אבן ח'לדון, שזכה ליחס נדיב מצד האמיר הגדול. מרבית המקורות מעידים על כך שטימור לא הקפיד על קלה כחמורה באמונה האסלאמית, אך עם זאת, התייחס בכבוד רב לדת ולחכמיה. כמו כן, נהג טימור כבוד רב במורשת המונגולית, נמנע מלכנות עצמו ח'אן ומינה אחד מצאצאי אוגודאי לשליט דה יורה של ממלכתו.

הצבא הטימורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שטימור גדל על המסורת הצבאית של הערבה, התבסס הצבא שלו לא רק על הקשתים הרכובים הקלים האופייניים לערבה, אלא גם על מספרים גדולים של פרשים כבדים. בסיס הכוח של צבאו היה השבטים שהשתייכו לאולוס של צ'אגאטאי, אליהם הוסיף טימור בהדרגה שבטים נוספים מהערבה האסייתית וכוחות מקרב העולם הנושב.

מפעלי הבנייה של טימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגור-י אמיר

טימור ויורשיו אחריו היו בנאים גדולים. בין המבנים המרכזיים שהקים היה את מסגד ביבי ח'אנום, על שם אשתו האהובה של טימור. הכרוניקאי שאראף א-דין עלי יאזדי טען שבנאים הובאו מאיראן ומהודו ושחומרי הבנייה הובלו על גבם של תשעים וחמישה פילים. תהליך הבנייה צויר מאה שנים מאוחר יותר, ככל הנראה על ידי ביהזאד, צייר המיניאטורות הפרסי המפורסם. הגור-י אמיר היה מבנה חשוב נוסף שבנה טימור ובו הוא קבור עד היום. המקום נבנה לפני 1401 כמדרסה אולם כאשר נפטר נכדו של טימור ויורשו המשוער, מוחמד סלטאן, בשנת 1403 הונחה שם גופתו באופן זמני. טימור ציווה, לאחר שחזר ב-1404 לסמרקנד, לבנות את הקבר הנוכחי.

על פארה של סמרקנד בימי טימור ניתן ללמוד מתיאוריו של רוי גונזאלס דה קלאביחו, שגרירו של הנרי השלישי מלך קסטיליה וליאון, אשר ביקר בסמרקנד ב-1404. קלאביחו מתאר ביתנים ענקיים בצורת אוהל המעוטרים באריג מוזהב ומבנים רבי קומות מצופי אריחים בין גנים ירוקים המושקים על ידי פלגים.

טימור והשושלת המוגולית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת המוגולית בהודו התייחסה על טימור לנג. באבור, מייסד השושלת המוגולית, היה נכד נינו של טימור (צאצא דור חמישי).

הדימוי של טימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טימור בעיני המערב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טימור זכה לפופולריות רבה באירופה, במידה רבה הודות לניצחונו על הסולטאן העות'מאני באיזיט הראשון "חזיז הברק". באיזיט הביס מסע צלב גדול בניקופוליס ואיים על קונסטנטינופוליס ועל מזרח אירופה. טימור הביס את באיזיט בקרב אנקרה ושבה אותו חי. המקורות מעניקים לנו תיאורים שונים על חוויית השבי של באיזיט. מקור אחד טוען כי טימור השתמש בסולטאן העות'מאני המובס כהדום לרגליו.

רוי גונזלס דה קליבחו, שגריר ממלכת קסטיליה בחצרו של טימור לנג ב-1404, הביא ביומנו פרטים שונים על השליט הטימורי, על ארצותיו ועל בירתו סמרקנד. היומן פורסם בספרד זמן רב אחרי מותו של קלביחו בספר "שגרירות לטימורלן" וזכה למהדורות תרגום לרוב.

טימור נודע במערב כטמרליין (Tamerlane) או כטמבורליין (Tamburlaine), שיבושים של השם טימור לנג. טימור זכה להיות מונצח ביצירות רבות ומפורסמות. כריסטופר מרלו כתב מחזה בשם טמבורליין הגדול, הנדל יצר אופרה על שמו, ויוואלדי כתב אופרה על נפילת ביאזיד בידי טימור, ואדגר אלן פו וויסטן יו אודן חיברו עליו פואמות.

אוזבקיסטן וטימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שאוזבקיסטן זכתה לעצמאות אחרי התפוררות ברית המועצות, הוכרז טימור כגיבור לאומי של המדינה. האוזבקים העמידו את הפסל שלו במקום הפסל של קרל מרקס.

חפירת קברו של טימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר קבורתו של טימור נמצא במקדש (ובשמו הלועזי "מוזולאום") בעיר סמרקנד ונקרא "גור-אמיר" [בתרגום מפרסית "קבר המלך"]. בניית המוזולאום החל וסיים עוד בימי חייו ונועד בין היתר למטרת קבורה של בני השושלת (ובשמם "הטימורידים"). אקדמאי בשם קראניאזוב מונה להיות אחראי על משלחת החפירות במקום. למשלחת התלוו גם אנתרופולוג סובייטי בעל שם עולמי (מיכאיל גראסימוב) והיסטוריון מתורגמן בעל מוניטין רב וידע בשפות עתיקות אלכסנדר סמיונוב. על קברו של טימור נחרט ציטוט מספר הקוראן האומר: "כי בני מוות כולנו, יבוא היום ולא נהיה עוד. לפנינו חיו [אנשים] דגולים ויבוא גם אחרינו. ואם מי ידבק בו חטא היוהרה וחטא הגאווה וינסה להתעלות על אחרים ואם מי יעז להפר מנוחת אבותיו [במותם] תבוא עליו, קללה איומה כי ארור הוא". טימור הוצא מקברו ב-21 ביוני 1941 בידי חברי המשלחת הסובייטית. גובהו של טימור היה כ-180 סנטימטר, גבוה לתקופתו. גראסימוב זיהה שלוש פציעות גדולות, בכתף ימין, בזרוע ימין ובירך ימין, הפציעה שהפכה את טימור לפיסח. גראסימוב יצר רקונסטרוקציה [שחזור] של פניו לפי הגולגולת שלו. באחד המחקרים נאמר כי הקבר היה מכוסה בלוח של אבן ירקן.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Gonzalez de Clavijo, Ruy, Embassy to Tamerlane, 1403-1406, London: Routledge, 2004.
  • Sanders, J. H. (tr.), Tamerlane or Timur the great Amir: Translated from the Arabic Life by Ahmed ibn 'Arabshah, London: Luzac, 1936.

מחקרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Blair, Sheila S. and Johnathan Bloom, The Art and Archerecture of Islam 1250-1800, New Haven, CT: Yale University Press, 1995.
  • Blunt, Wilfrid, The Golden Road to Samarkand, London: Hamish Hamilton, 1973.
  • Findley, Carter V., The Turks in World History, New York, NY: Oxford University Press, 2005.
  • Manz, Beatrice F., The Rise and Rule of Tamerlane, Cambridge: Cambridge University Press, 1999.
  • Nicolle, David, The Mongol Warlords: Genghis Khan, Kublai Khan, Hulegu, Tamerlane, London : Brockhampton Press, 1998.
  • Roemer, H. R., "Tīmūr in Iran," in Peter Jackson and Lawrence Lockhart (eds.), The Cambridge History of Iran, Cambridge: Cambridge University Press, 1997, Vol. 6, pp. 42-97.
  • Soucek, Svat, A History of Inner Asia, Cambridge: Cambridge University Press, 2005.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • טימור לנג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
  • טימור לנג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Johanson, Lars (1998). The Turkic Languages. Routledge. p. 27. ISBN 0415082005.
  2. ↑ ʻInāyat Khān; Muḥammad Ṭāhir Āšnā ʿInāyat Ḫān (1990). The Shah Jahan Nama of 'Inayat Khan: An Abridged History of the Mughal Emperor Shah Jahan, Compiled by His Royal Librarian: the Nineteenth-century Manuscript Translation of A. R. Fuller (British Library, Add. 30,777. Oxford University Press. pp. 11–17.
  3. ↑ BEATRICE FORBES MANZ, Power, Politics and Religion in Timurid Iran, Cambridge University Press, 2007, p 16
  4. ↑ Meri, Josef W. (2005). Medieval Islamic Civilization. Routledge. p. 812. ISBN 978-0415966900.
  5. ↑ "Timur". Encyclopædia Britannica. ארכיון מ-17 ביוני 2015.
  6. ↑ Darwin, John (2008). After Tamerlane: the rise and fall of global empires, 1400–2000. Bloomsbury Press. pp. 29, 92. ISBN 978-1596917606.
  7. ↑ Marozzi, Justin (2006). Tamerlane: Sword of Islam, Conqueror of the World. Da Capo Press. p. 342. ISBN 978-0306814655.
  8. ↑ Seekins, Donald M.; Nyrop, Richard F. (1986). Afghanistan A Country Study. The Studies. p. 11. ISBN 978-0160239298 – via Google Books. Timur was of both Turkish and Mongol descent and claimed Genghis Khan as an ancestor
  9. ↑ International Association for Mongol Studies (2002). Монгол Улсын Ерөнхийлөгч Н. Багабандийн ивээлд болж буй Олон Улсын Монголч Эрдэмтний VIII их хурал (Улаанбаатар хот 2002. VIII. 5–11): Илтгэлүүдийн товчлол [Eighth International Congress of Mongolists being convened under the patronage of N. Bagabandi, president of Mongolia (Ulaanbaatar city 2002): Summary of presentations] (במונגולית). Vol. III. OUMSKh-ny Nariĭn bichgiĭn darga naryn gazar. pp. 5–11 – via Google Books. First of all, Timur's genealogy gives him a common ancestor with Chinggis Khan in Tumbinai – sechen or Tumanay Khan.
  10. ↑ Lodge, Henry Cabot (1916). The History of Nations (באנגלית). Vol. 14. P. F. Collier & Son. p. 46. Timur the Lame, from the effects of an early wound, a name which some European writers have converted into Tamerlane, or Tamberlaine. He was of Mongol origin, and a direct descendant, by the mother's side, of Genghis Khan.
  11. ↑ Richard C. Martin, Encyclopedia of Islam and the Muslim World A–L, Macmillan Reference, 2004, ISBN 978-0028656045, p. 134.
  12. 1 2 Gérard Chaliand, Nomadic Empires: From Mongolia to the Danube translated by A. M. Berrett, Transaction Publishers, 2004. translated by A.M. Berrett. Transaction Publishers, p. 75. ISBN 076580204X. ‏Limited preview, באתר גוגל ספרים. p. 75., ISBN 076580204X, p. 75., "Timur Leng (Tamerlane) Timur, known as the lame (1336–1405) was a Muslim Turk. He aspired to recreate the empire of his ancestors. He was a military genius who loved to play chess in his spare time to improve his military tactics and skill. And although he wielded absolute power, he never called himself more than an emir.", "Timur Leng (Tamerlane) Timur, known as the lame (1336–1405) was a Muslim Turk from the Umus of Chagatai who saw himself as Genghis Khan's heir."
  13. ↑ Matthew White: Atrocitology: Humanity's 100 Deadliest Achievements, Canongate Books, 2011, ISBN 978-0857861252, section "Timur".
  14. ↑ "The Rehabilitation of Tamerlane". Chicago Tribune. 17 בינואר 1999. ארכיון מ-27 ביולי 2024.
  15. ↑ John Joseph Saunders, The history of the Mongol conquests (p. 174), Routledge & Kegan Paul Limited, 1971, ISBN 0812217667
  16. ↑ Barthold, V. V. (1962). Four studies on the History of Central Asia. Vol. 1 (Second Printing ed.). Leiden, Netherlands: E. J. Brill. p. 61.
  17. ↑ Marozzi, Justin (2007). Tamerlane: Sword of Islam, Conqueror of the World (באנגלית). Da Capo Press. ISBN 9780306815430.
  18. ↑ "Timur". Encyclopædia Britannica, Online Academic Edition. 2007. ארכיון מ-25 במרץ 2020.
  19. ↑ Manz, Beatrice F. (2000). "Tīmūr Lang". Encyclopaedia of Islam. Vol. 10 (2nd ed.). Brill. אורכב מ-המקור ב-7 בפברואר 2015.
  20. ↑ Woods, John E. (2002). Timur and Chinggis Khan. Eighth International Congress of Mongolists being convened under the patronage of N. Bagabandi, president of Mongolia. Ulaanbaatar: OUMSKh-ny Nariĭn bichgiĭn darga naryn gazar. p. 377.
  21. ↑ Jackson, Peter (2023). From Genghis Khan to Tamerlane: The Reawakening of Mongol Asia. Yale University Press. pp. 225–27. ISBN 978-0-300-27504-9.
  22. 1 2 Woods, John E. (1990). Martin Bernard Dickson; Michel M. Mazzaoui; Vera Basch Moreen (eds.). "Timur's Genealogy". Intellectual Studies on Islam: Essays Written in Honor of Martin B. Dickson. University of Utah Press: 97. ISBN 978-0874803426.
  23. ↑ Mackenzie, Franklin (1963). The Ocean and the Steppe: The Life and Times of the Mongol Conqueror Genghis Khan, 1155–1227. Vantage Press. p. 322.
  24. ↑ Woods, John E. (1991). The Timurid dynasty. Indiana University, Research Institute for Inner Asian Studies. p. 9.
  25. ↑ Haidar, Mansura (2004). Indo-Central Asian Relations: From Early Times to Medieval Period. Manohar. p. 126. ISBN 978-8173045080.
  26. ↑ Keene, Henry George (2001) [1878]. The Turks in India. Honolulu, HI: University Press of the Pacific. p. 20. ISBN 978-0898755343.
  27. ↑ Fischel, Walter J. (1952). Ibn Khaldun and Tamerlane. Berkeley, CA / Los Angeles: University of California Press. p. 37.
  28. 1 2 Ahmad ibn Arabshah; McChesney, Robert D. (2017). Tamerlane: The Life of the Great Amir. תורגם ע"י M. M. Khorramia. Bloomsbury Academic. p. 4. ISBN 978-1784531706.
  29. ↑ Sela, Ron (2011). The Legendary Biographies of Tamerlane: Islam and Heroic Apocrypha in Central Asia. Cambridge University Press. p. 27. ISBN 978-1139498340.
  30. ↑ Lee, Joo-Yup (באפריל 2019). "Turkic Identity in Mongol and post-Mongol Central Asia and the Qipchaq Steppe.". In Ludden, David (ed.). The Oxford Research Encyclopedia of Asian History. New York: Oxford University Press. p. 16. doi:10.1093/acrefore/9780190277727.013.443. ISBN 978-0-19-785173-9.
  31. ↑ Droese, Janine; Karolewski, Janina (4 בדצמבר 2023). Manuscript Albums and their Cultural Contexts: Collectors, Objects, and Practices (באנגלית). Walter de Gruyter GmbH & Co KG. p. 135. ISBN 978-3-11-132146-2. To the best of my knowledge, the earliest portrait of Timur can be found in a genealogical scroll (Istanbul, Topkapı Palace Museum, H. 2152, fols 32-43"), produced shortly after his death in Samarqand (probably under the reign of Khalil Sultan, r. 1405-1409)
  32. ↑ Richard Peters, The Story of the Turks: From Empire to Democracy (1959), p. 24.
  33. ↑ Glassé, Cyril (2001). The new encyclopedia of Islam (Revised ed.). Walnut Creek, California: AltaMira Press. ISBN 0759101892. OCLC 48553252.
  34. ↑ Sinor, Denis (1990). "Introduction: The concept of Inner Asia". The Cambridge History of Early Inner Asia. Cambridge University Press. pp. 1–18. doi:10.1017/chol9780521243049.002. ISBN 978-0521243049.
  35. ↑ Manz, Beatrice F. (24 באפריל 2012). "Tīmūr Lang". In Bearman, P.; Th. Bianquis; C. E. Bosworth; E. van Donzel; W. P. Heinrichs (eds.). Tīmūr Lang. Encyclopaedia of Islam, Second Edition. The birthdate commonly ascribed to Tīmūr, 25 S̲h̲aʿbān 736/8 April 1336, is probably an invention from the time of his successor S̲h̲āh Ruk̲h̲ [q.v.], the day chosen for astrological meaning and the year to coincide with the death of the last Il-K̲h̲ān.
  36. 1 2 3 Manz, Beatrice Forbes (1988). "Tamerlane and the Symbolism of Sovereignty". Iranian Studies. 21 (1–2): 105–122. doi:10.1080/00210868808701711. ISSN 0021-0862. JSTOR 4310596.
  37. ↑ "Central Asia, history of Timur (אורכב 31.05.2022 בארכיון Wayback Machine)", in Encyclopædia Britannica, Online Edition, 2007. (Quotation: "Under his leadership, Timur united the Mongol tribes located in the basins of the two rivers.")
  38. ↑ "Islamic world", in Encyclopædia Britannica, Online Edition, 2007. Quotation: "Timur (Tamerlane) was of Mongol descent and he aimed to restore Mongol power."
  39. ↑ Carter V. Findley, The Turks in World History, Oxford University Press, 2005, ISBN 978-0195177268, p. 101.
  40. ↑ G. R. Garthwaite, The Persians, Malden, ISBN 978-1557868602, MA: Blackwell Pub., 2007. p.148. Quotation: "Timur's tribe, the Barlas, had Mongol origins but had become Turkic-speaking... However, the Barlus tribe is considered one of the original Mongol tribes and there are "Barlus Ovogton" people who belong to Barlus tribe in modern Mongolia."
  41. ↑ M. S. Asimov & Clifford Edmund Bosworth, History of Civilizations of Central Asia, UNESCO Regional Office, 1998, ISBN 9231034677, p. 320. "One of his followers was [...] Timur of the Barlas tribe. This Mongol tribe had settled [...] in the valley of Kashka Darya, intermingling with the Turkic population, adopting their religion (Islam) and gradually giving up its own nomadic ways, like a number of other Mongol tribes in Transoxania..."
  42. ↑ Kravets, S. L.; et al., eds. (2016). "ТИМУ́Р ТАМЕРЛАН" [Timúr Tamerlan]. Great Russian Encyclopedia (ברוסית). Vol. 32: Televizionnaya bashnya – Ulan-Bator. Moscow, Russia: Great Russian Encyclopedia. ISBN 978-5-85270-369-9. ארכיון מ-26 באוקטובר 2023. Сын бека Тарагая из тюркизированного монг. племени барлас [Son of Bek Taragai from the Turkified Mongol Barlas tribe].
  43. ↑ "Timur". Encyclopædia Britannica. 5 בספטמבר 2023. § Life. ארכיון מ-17 ביוני 2015. Timur was a member of the Turkicized Barlas tribe, a Mongol subgroup that had settled in Transoxania (now roughly corresponding to Uzbekistan) after taking part in Genghis Khan's son Chagatai's campaigns in that region.
  44. ↑ Sharaf ad-Din Ali Yazdi, Zafarnama (1424–1428), p. 35.
  45. ↑ Sharaf ad-Din Ali Yazdi, Zafarnama (1424–1428), p. 75.
  46. 1 2 Hannah, Ian C. (1900). A brief history of eastern Asia. T. F. Unwin. p. 92.
מנהיגי השושלת הטימורית
האימפריה הטימורית טימור לנג • חליל סולטאן (אנג') • שאהרוח' (אנג') • אולוג בג • עבד אל-טיף מירזא (אנג') • עבדאללה מירזא (אנג') • אבו סעיד מירזא (אנג') • ידגר מוחמד מירזא (אנג') • שימוש בתבנית קישור שפה עבור "Sultan Husayn Bayqara" בשפה en אך ערך זה לא קיים בשפה זוסולטאן חוסיין באיקארה (אנג') • באדי אל-זמאן מירזא (אנג')
האימפריה המוגולית באבור • הומאיון • אכבר • ג'האנגיר • שאה ג'האן • אורנגזב • בהאדור שאה הראשון • ג'האנדר שאה (אנג') • פארוקשיר (אנג') • רפי א-דרג'את (אנג') • שאה ג'האן השני (אנג') • מוחמד שאה • אחמד שאה • עלאמגיר השני (אנג') • שאה ג'האן השלישי (אנג') • שאה עלאם השני • מחמוד שאה בהאדור (אנג') • שאה עלאם השני • אכבר השני (אנג') • בהאדור שאה השני
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טימור_לנג&oldid=44028745"